כל ישראל סחים

העברים הקדמונים לא ויתרו על תענוגות היין, רק שלשתות הם לא ידעו. את נח דרדרה השתייה לביצוע מעשי סדום ואת בנות לוט - לגילוי עריות. אז מה, אם שותים לא עבריים?

חגי דגן
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
חגי דגן
תוכן שיווקי

מי שקורא פרקים כמו הלכות צניעות בשולחן ערוך עשוי לקבל את הרושם שהיהודים הם עם שהביא את הנוקשות, השמרנות וההתרחקות מכל דבר שמח או מלבב לדרגת מומחיות. כך גם תיארו אותם לא מעט מסופרי ההשכלה, מיל"ג עד מנדלי מו"ס: המון אנשים סחופים, דוויים, מדולדלים, מסובכים לבלתי התר עם הגופניות שלהם, עם המיניות, עם היצר, נטולי מתינות ואורך רוח, כאלה שאינם יודעים למצות את לשד החיים, ליהנות מאוכל טוב, מיין משובח.

אבל חלק מאותם סופרים (פרישמן, ברדיצ'בסקי) חשבו (או פנטזו) שבתקופת התנ"ך הכול היה אחרת. אז עוד היינו מחוברים לחיים של ממש, לאדמה, לטבע, עשינו סקס של ממש בלי יותר מדי סיבוכים ורגשות אשם, עשינו מנגל מול בית המקדש ושתינו יין כמעט כמו הכנענים. אבל כאן העסק מתחיל להסתבך.

על זה שהכנענים ידעו לעשות חיים כולם מסכימים. לגבי העברים הקדמונים, זה קצת פחות חד משמעי. להם ולאל העצבני שלהם היה דווקא חשוב להתבדל מהכנענים ולנהוג אחרת מהם. כך נחסמה דרכנו אל מקדשי העשתורת עם הקדשות הנפלאות ואל פולחן אלות הפריון, אבל על תענוגות אחרים לא מיהרו אבותינו לוותר. למשל על היין. רק מה, נראה שהם לא ממש ידעו לשתות, ונראה שכמו אחד הצאצאים הרחוקים שלהם – וודי אלן – הם הצליחו לסבך את העניין הפשוט הזה ולהעמיס עליו נוירוזה, תחושות חטא ואשמה.

זוהי סדום

זה מתחיל עם נח, שדווקא היו לו כוונות טובות – לנטוע כרם, לעשות יין ולחיות טוב – אבל הוא השתכר עד אובדן חושים, התפשט, אולי עשה עוד כמה דברים, ואפשר לבנו הקטן, חם, שיעור מזורז בהסברה מינית מעשית עם טוויסט הומו-ארוטי. באמת לא נעים. אפילו טראומטי. כאן כבר מסתמנת מגמת המחבר המקראי לקשור שתיית יין לאובדן שליטה, לפריצת גבולות ולמיניות דמדומים מפוקפקת.

במעשה בנות לוט הוא מספר כיצד אחרי המנוסה מסדום, כשערי הכיכר עוד בוערות באופק ואם המשפחה רק לא מזמן הפכה לנציב מלח, כשזיכרון האספסוף המשולהב והפרוורטי הצובא על ביתו של לוט עדיין טרי, מסתופפת שארית משפחתו הקטנה של לוט במערה בקרבת העיר, ושתי בנותיו, במקום לשקוע ביגון ונהי, מגלות תושייה ומעשיות מעוררת השתאות ומתכננות לשכר את אביהן ולשכב איתו.

נראה שהמאורעות המטלטלים שקדמו לאפיזודה זו אכן ביטלו את כל הנורמות, או אולי זו המורשת הסדומית של שתי הבנות. מעניין שבכלל היה להן יין. הן ברחו בעור שיניהן מהעיר, אבל יין הן זכרו לקחת. האמת היא שאפשר להבין את ההיגיון ההדוניסטי הזה. ובכן, לוט שותה, משתכר, אבל לא עד כדי רפיון מוחלט, והבנות רוכבות עליו בחריצות ובשקדנות, האחת צופה באחותה. תנו דעתכם על כך שהן חיו ממנו זרע פעמיים, במהלך שני לילות רצופים! כלומר, מדובר על מאמץ נחוש, שקול ומאורגן היטב לתפארת העיקרון הדרוויניסטי של העמדת צאצאים בכל מחיר. ואכן, מתוך ליל העוועים הזה הגיחה ברבות הימים אמנו הגדולה, רות המואביה.

גם במעשה הבא נאמן המחבר המקראי למגמה שלו - לכרוך יין באובדן שליטה מסוכן. כולנו זוכרים את המטעמים שהכינה רבקה ושהגיש יעקב ליצחק כדי לזכות בבכורה במרמה, אבל חוץ מהאוכל, הוא הגיש לו גם יין. יצחק היה גם ככה בא בימים ועיוור, אבל יעקב ורבקה לא לקחו צ'אנס וטשטשו אותו גם באמצעות היין.

בסדום היין נשפך כמים. 'זוהי סדום' באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי ולאון אדרי

ושוב נראה שאבותינו אולי חיבבו יין, אבל לא ממש ידעו לשתות. אם זה היה סיפור צרפתי, כמה כוסות יין ששותים עם האוכל לא היו מעלות ולא מורידות. ואכן, גם נציגי הכנסייה הקתולית, שמנעו מעצמם תענוגות מיניים, מעולם לא העלו על דעתם למנוע מעצמם יין ובירה ואף הפכו למומחים גדולים ברקיחת מיני חטאים משמחי לבב אנוש. לעומתם, אוסר המקרא על הכהנים לשתות יין באוהל מועד (ויקרא, י, ט) ומרחיק את הנזיר מהיין (במדבר, ו, ג). כך התגבשו השערוריות הכרוכות במשקה המשחית והמדיח לכלל אתוס היוצר הפרדה בין היין ובין עבודת הקודש.

לא שיכרות, שיכרון

גם הנביאים לא מתלהבים במיוחד מן היין, מן השכרות ואולי גם מן החדווה והפורקן הכרוכים בהם. אלוהיו של ישעיהו קורא לבכי ולמספד ונרעש למצוא את ההמונים באווירה קרניבורית-הדוניסטית: "והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יב-יג). הנביא חוזר ומתרתח על שיכורי אפרים הלומי היין שגם כהניהם ונביאיהם שגו ביין ותעו בשיכר ושולחנותיהם מלאו קיא וצואה (ישעיהו כח).

מכאן ניתן כמובן ללמוד כי העם דווקא חיבב חינגות ומשתאות ולא ממש ביקש להיבדל מהכנענים. ואמנם, מספרי שופטים ושמואל עולה שעברים מן השורה דווקא נהגו לשתות יין, וכשהם יצאו לדרך, הם נהגו להעמיס על החמור גם נאד יין. נראה שהיחס של ספרים אלה ליין משוחרר בהרבה. היין הוא משקה המשמח אלוהים ואנשים (שופטים ט, יג), כלומר, אפילו אלים ובני אלים לא מתנזרים ממנו ואף מפיקים ממנו עונג.

ספרות החכמה ניצבת בין הרוח המשוחררת הזו לבין הרתיעה מפריצת הגבולות וההפקרות ההדוניסטית. היא מזהירה מפני הפרזה בשתיית יין וסביאה, אבל לא מפני היין עצמו ומן ההנאה הכרוכה בו. זו הרוח העולה ממשלי ומקהלת. בניגוד לתיאורי הסביאה הכמעט קוזאקיים שהחרידו את ישעיהו, קהלת מצטייר מבין השורות כאדם מתון, מעודן ואנין.

האנינות הזאת, שהיא למעשה תנאי למיצוי ההנאות המעודנות הכרוכות ביין, היא מידה ששלומי אמוני ישראל לא נטו בדרך כלל להצטיין בה. ואולי זה מה שעלינו לאחל לעצמנו: לא שכרות במערות מעל ערים בוערות, לא שולחנות מרופשי קיא וצואה, לא חומרת מתנזרים ועברת נביאים, אלא יין ענברי, מופז, הנמזג מעדנות אל אותו גביע כסף מתנוצץ, זה הניצב על אדן החלון בשעת בין-ערביים, המשול ליופיו של רבי יוחנן ולזיוה של תורה.

עוד מעט זה קורה- פסטיבל היין בבית אבי חי 2-3 באפריל

הכתבה פורסמה במקור באתר בית אבי חי

לחזרה לערוץ בית אבי חי ב"הארץ"