עת לאהוב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? מה מתרחש כשאנו חווים אותה? האם היא ההפך משנאה? האם אפשר לחנך אליה? ובקיצור - מה זאת אהבה? שיחה עם פרופ' אהרון בן זאב, שחוקר את השאלה מנקודת מבט פילוסופית-פסיכולוגית

יותם יזרעאלי
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יותם יזרעאלי
תוכן שיווקי

כשביאליק חושף את רזי נפשו בשירו המונומנטלי "הכניסיני תחת כנפך", הוא מדובב את הדי הנפש של רבים ורבות מאיתנו: "אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?". ביאליק מדבר על אהבה רומנטית מן הסתם, ובכך הוא מצטרף לרשימה ארוכה של משוררים, אמנים, פסיכולוגים ופילוסופים מימי קדם ועד היום, שגם אם חוו אהבה, עדיין לא הצליחו להגדיר אותה.

את פרופ' אהרון בן-זאב, חוקר רגשות בעל שם עולמי ולשעבר נשיא אוניברסיטת חיפה, זה בוודאי לא מפתיע, כי לדעתו, האהבה הרומנטית היא הרגש המורכב ביותר בנפש האדם. במחקריו הוא מתאר את האפיונים המרכזיים של האהבה, עושה הבחנות בין סוגי אהבה והיבטים שונים ביחסי אהבה, ולאור זה, מציע מסגרת מושגית כוללת להבנת האהבה הרומנטית. בדרך כלל נעשה המחקר של עולם הרגשות באמצעות ארגז הכלים של הפסיכולוגיה, ואולם, בן-זאב ניגש לשאלות הללו גם מנקודת מבט פילוסופית. שיחה קצרה עם מומחה עולמי על מה שקורה לנו ברגע של "עת לאהוב".

מה זאת אהבה

ספר לנו קצת על עצמך ואיך הגעת להיות חוקר של רגשות ואהבה?

"הבנת נפש האדם היתה במרכז התעניינותי מגיל צעיר. לכן, כשלמדתי פילוסופיה, התמקדתי בפילוסופיה של הנפש ובפילוסופיה של הפסיכולוגיה. את הדוקטורט כתבתי באוניברסיטת שיקגו על תפיסה חושית והמשכתי לעסוק בנושא כמה שנים לאחר מכן. אחרי זה עברתי לדון ברגשות, שלדעתי הינם הכושר הנפשי המורכב ביותר. לאחר כמה שנות מחקר ברגשות, התמקדתי בחקר האהבה הרומנטית, שלדעתי היא הרגש המורכב ביותר".

מה בעצם שונה או ייחודי כשניגשים לחקור את האהבה בצורה פילוסופית, ולא פסיכולוגית? האם השאלות הן שונות?

"אפשר לחקור את הרגשות מתחומי מחקר רבים, אך אכן המחקר הפסיכולוגי הוא הרלוונטי ביותר להבנת טבעם של הרגשות. המחקר הפילוסופי עוסק בשאלות כלליות ובעייתיות יותר בהקשר זה. מרבית הפסיכולוגים עוסקים בשאלות ספציפיות יותר - למשל, אם יש הבדלי מגדר בהופעת האהבה הרומנטית - ואילו הפילוסופים עוסקים יותר בשאלות כלליות, כמו מהי אהבה. לעתים העיסוק של הפסיכולוגיה והפילוסופיה חופף בהקשר זה. כך למשל, בכמה מאמרים שכתבתי, הצעתי מסגרת מושגית כוללת להבנת הרגש של השמחה לאיד, ופסיכולוגים עשו מחקר אמפירי כדי לאשש מסגרת זו".

אבל "מהי האהבה" זו גם השאלה של המשוררים, שהכישלון המתמיד שלהם להציע תשובה הוא אחד מהעקרונות המתווים את תולדות השירה והאמנות. אז איפה בכל זאת עובר הגבול? אולי דווקא לפילוסופים ישנה התשובה?

"כמו שאר הרגשות, גם רגש האהבה הוא תופעה מורכבת מכדי להגדירה במשפט או שניים. לאור זה, אני מתאר את האפיונים המרכזיים של האהבה, עושה הבחנות בין סוגי אהבה והיבטים שונים ביחסי אהבה, ולאור זה, מציע מסגרת מושגית כוללת להבנת האהבה הרומנטית. כך למשל, בזמן האחרון הצגתי מסגרת מושגית המסבירה כיצד אהבה רומנטית לטווח ארוך אפשרית. מסגרת זו מבוססת על מחקרים פילוסופיים ופסיכולוגיים לא מעטים".

הבנתי. אז גם לפילוסופים אין תשובה לשאלה הגדולה, אבל לפחות יש מסגרת אנליטית שמאפשרת לנתח את מושג האהבה. אם כך, לפחות נשאל, בהסתמך על המסגרת המושגית הזו, האם האהבה היא אכן ההפך משנאה? או שזו טעות נפוצה שאנחנו מניחים, מתוקף השימוש הרווח שלנו במבנים לשוניים דואליים?

"במובן של האהבה כעמדה רגשית חיובית כוללת, הרי השנאה, בהיותה עמדה רגשית שלילית כוללת, היא אכן ההפך מן האהבה. אך יש סוגים שונים של אהבה. גם מבחינה לשונית, יש סוגים רבים יותר של אהבה מאשר סוגים של שנאה, ובמובן הזה, השניים אינם בהכרח הפכים. מעניין לציין שזה מאפיין ייחודי לאהבה כשמשווים אותה לרגשות חיוביים אחרים.

"ראה, עקב הערך האבולוציוני הרב יותר של הבחנה בין מאורעות שליליים לעומת מאורעות חיוביים (החיוביים יכולים רק לשפר את מצבנו, ואילו השליליים יכולים לא רק להרע את מצבנו ואף להרוג אותנו), יש במרבית השפות מונחים רבים יותר לרגשות שליליים מאשר לרגשות חיוביים. המקרה היחיד שבו בצמד של רגש חיובי ושלילי ישנם יותר מונחים לחיובי הוא הצמד של אהבה ושנאה; במרבית השפות ישנם מונחים רבים יותר לאהבה מאשר לשנאה. זה מצביע על הערך האבולוציוני הרב יותר של האהבה מאשר של השנאה. במובן הזה, אפשר להגיד ש"עת האהבה" גדולה ומשמעותית יותר מ"עת השנאה'".

אהבה היא רגש שכולל הרבה כשרים. מתוך "שמש נצחית בראש צלול"

מרתק. ומה עושים עם תובנה כזו? יש לה יישומים פרקטיים?

"בהקשר זה, אני רואה את משימתו העיקרית של החינוך, להטמיע את העמדה הספונטנית הבסיסית של אהבה – התייחסות חיובית לזולת – כתגובה המיידית הראשונה שלנו. חינוך נגד שנאה הוא בראש ובראשונה חינוך נגד הערכות כוללות וגורפות, שאינן מבחינות בתכונותיו המיוחדות של כל אדם. אמצעי עיקרי להיאבק בהן הוא להכיר טוב יותר את הזולת. ידיעה כזו תאלץ אותנו להחליף את ההערכה השלילית הכוללת שלנו להערכה מוגדרת יותר, שיש בה יסודות חיוביים ושליליים כאחד. לפיכך, יש לשאוף לכך שהתגובה הספונטנית הראשונית שלנו תהיה תגובה חיובית של אהבה, במובן הכללי. חשוב לא רק למנוע שנאת חינם, אלא להטביע בנו את התגובה החיובית הראשונית של אהבה. כפי שנאמר, 'גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה'. התייחסות חיובית ראשונית לזולת היא בעלת ערך חברתי ומוסרי רב".

זה מזכיר את מה שאריך פרום אמר על האהבה - שהיא אמנות שיש ללמוד אותה, שהיא שריר או כושר שיש לטפח - ולא כפי שנהוג לחשוב, רגש פסיבי שמופעל או כבה על ידי מושא האהבה. האם זו כוונתך במה שמערכת החינוך צריכה לטפח? את הכושר של האהבה?

"אני חושב שהאהבה היא רגש, וכמו ברגשות אחרים, גם רגש האהבה כולל כשרים. לשני המושגים ישנם אפיונים רבים, אך ביסודם אינם מנוגדים. כאשר אני מתייחס לתפקיד מערכת החינוך, אני אכן מתייחס בעיקר לכושר, או באופן ספציפי יותר, לאופי התגובתיות הראשונית של האדם. בגלל חשיבות תגובתיות זו להתנהגותנו, חשוב לטפחה בצורה הראויה".

אבל כפי שאמרת, יש גם ערך אבולוציוני לשנאה או לרגשות שליליים. צריך גם לכבד אבל גם לחשוד, או לפחות למצוא את האיזון הבריא ביניהם, לא?

"מרסל פרוסט למשל אומר שכשאנו מאוהבים במישהו, איננו אוהבים שום אדם אחר. יש הטוענים כי בשל טבעה המפלה של האהבה, אי אפשר לאהוב ולהיות חכם גם יחד, וכי האהבה עומדת בניגוד מוחלט לצדק. עמדה שונה מבוטאת בטענה: 'באהבה ובמלחמה הכול הוגן'. טענה זו אין משמעה שהאהבה תמיד עולה בקנה אחד עם אמות-המידה המוסריות, אלא שכל דבר הנעשה מתוך אהבה הוא הוגן במסגרת אותן נסיבות. ערכה המוסרי של האהבה רב, אך אין זה ערך עליון המבטל כל ערך מוסרי אחר. ערכה המוסרי הגדול של האהבה מאפשר לה אולי לכסות על כמה פשעים (שהם, בדרך כלל, בעלי משקל קטן יותר), אך אין היא יכולה לכסות על כל הפשעים. רציחת בת הזוג איננה מוצדקת בשום מקרה, ואפילו אם נעשתה מתוך אהבה, וזוהי טענתם של מרבית הגברים שרוצחים את בנות זוגן.

"דילמה מוסרית מרכזית הנוגעת לאהבה ולעת מימושה היא אם קשרי האהבה לזולת אינם מתבטאים בזניחת צורכיהם של אנשים אחרים או בהיעדר ביקורתיות באהבה. בגלל אופיה המפלה של האהבה, יחס חיובי נלהב למישהו אכן עשוי לבוא על חשבון יחסים עם אנשים אחרים, כמו בציטוט הקלישאתי, 'מהיום שיש לך חבר, כבר לא רואים אותך אצלנו!'

"נראה לכן שקהלת צדק כשהדגיש שיש "עת לאהוב"; כאשר האהבה מופעלת בלא הבחנה בין הצדיק והרשע, כאשר היא תירוץ לפשעים, אז האהבה היא לא בעת הנכונה, ולכן איננה ראויה. נכון לטפח את האהבה כתגובה רגשית ראשונית כלפי הזולת, אך יישום ההתנהגות האוהבת תלוי בעת ובנסיבות הראויות".

למה התכוון קהלת

זה מעניין, כי אתה מדגיש כאן את ה"עת" הנכון והראוי לאהוב מבחינה מוסרית וחברתית, שזה פן שלא תמיד חושבים עליו כשחושבים על אהבה (לפחות כך אני). האם הגישות הללו הן גם תלויות תרבות?

"אין ספק שיש באהבה, כמו ברגשות אחרים, היבטים שהם תלויי תרבות; אך יש גם גורמים אוניברסליים שמאפשרים לנו להבין את אשר נכתב על אהבה בתנ"ך ובתקופות אחרות. לכן, הניסיון להסביר את האהבה רק על בסיס תרבות או חברה מסוימת הוא מוטעה ביסודו".

אם כך, מה לגבי ה"עת לאהוב" הצפוי יותר, האישי, הפנימי?

"כמו רגשות והתנסויות נפשיות רבות, האהבה היא תלוית הקשר ואישיות. קח לדוגמה סערת רגשות, שהיא בעיקרה התנסות שמשכה קצר יחסית; היא תגובה עזה לתפיסת שינוי משמעותי במצבנו, ושינוי שכזה לא יכול להימשך לאורך זמן רב, כי אז הוא מאבד מערכו התפקודי. במובן הזה, יש "עת לסערת רגשות רומנטית" ו"עת לרגיעה". וישנם גם רגשות עזים שנמשכים לאורך שנים ארוכות, כמו למשל יגון של הורים שכולים, או אהבה עמוקה. במקרים האלה, הרגש המתמשך משמש מסגרת רקע לחיינו, אז הוא פחות במובן של "עת", ואילו התפרצות הסערה הרגשית נעשית בעתות מוגבלות בזמן".

אז תן לנו בכל זאת רגע להיכנס לראש של מומחה עולמי לחקר האהבה ותפרש לנו – בהתאם לניואנסים שאתה יודע לזהות – לאיזו אהבה מבין הסוגים שהזכרת קהלת מתכוון, ועל איזה עתים מבין העתים שהזכרת הוא מדבר?

נראה שכאשר מנגיד קהלת את "עת לאהוב" ו"עת לשנוא", הוא מתייחס למובן הכללי והרחב של המונח, שכולל בעיקרו עמדה רגשית חיובית כוללת לזולת. במובן הזה, השנאה היא אכן ההפך מהאהבה, בהיותה התייחסות רגשית שלילית כוללת לזולת. בשפת היומיום, המונח "אהבה" מכוון לעמדות שונות: אהבה רומנטית, אהבת הורים, אהבה מינית, אהבת ידידים, אהבת האל, אהבת הארץ, אהבת הבריות וכיוצא בזה. ישנה גם אהבת המזון (שהיא האהבה האמיתית ביותר לדעת ג'ורג' ברנרד שו.) אבל לא כל האהבות אלה הן בחזקת רגשות, ואהבת המזון או אהבת השלום עלי אדמות אינן רגשות טיפוסיים. לכן אני אומר, הקשר בין כל העמדות הללו הוא הימצאותה של התייחסות חיובית למושא העמדה, ולדעתי, זו המשמעות של "עת לאהוב" של קהלת.

התשובות מתבססות בחלקן על ספרו של בן-זאב "בסוד הרגשות" (זמורה-ביתן, 2001)

מקור: בית אבי חי

לחזרה לערוץ בית אבי חי בהארץ