הקורונה והנפש

כיצד משפיעה המסכה על מצב הרוח, ולמה כדאי להתחיל לרוץ? האתגרים הנפשיים בצל הקורונה

פרופ' יורם יובל
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
shutterstock
פרופ' יורם יובל
תוכן מקודם

נוסף לבעיות הבריאותיות והכלכליות שהביא אתו משבר הקורונה, הוא גרם גם למועקה נפשית גדולה בקרב כלל האוכלוסייה בישראל. מי שנפגעו במיוחד הם, כמו תמיד, הרגישים ביותר – הקשישים, הבודדים, והמתמודדים עם בעיות נפשיות. כדי להבין מדוע הפסיביות והגבלות התנועה שכפה עלינו משבר הקורונה מהווים אתגר נפשי גדול כל כך, יש להזכיר מושג מפתח מתחום הפסיכולוגיה - חוסר אונים נרכש (Learned Helplessness). מושג זה קשור למרטין סליגמן, אחד הפסיכולוגים הבכירים והמוערכים בעולם, אשר ערך בשנת 1967 סדרת ניסויים שנויים במחלוקת בכלבים. התגלית של סליגמן, שינתה את הדרך שבה אנו מבינים מדוע הולכים אנשים כצאן לטבח, מה הופך אירוע קשה לאירוע טראומטי, וכיצד בני אדם שוקעים בדיכאון.

בניסויים אלו, סליגמן חשף שתי קבוצות כלבים לשוקים חשמליים מכאיבים. לא היה הבדל במספר השוקים שניתנו לכל קבוצה, אבל בקבוצה אחת נמנע מן הכלבים להגיב באופן פעיל, והם לא יכלו לנסות להימלט. הכלבים האלה למדו שאין להם שום שליטה על המצב. בהמשך, כאשר נחשפו לשוקים שמהם כן יכלו להימלט, הם לא עשו זאת – הם  הפכו להיות פסיביים וכנועים. לתופעה זו של "חוסר אונים נרכש", יש קשר הדוק לדיכאון קליני, לפסימיות, למעגל העוני, ולהפרעות פוסט-טראומטיות. כאשר גורמים למישהו להרגיש שאין לו דרך לשנות את מצבו, כלומר, שהדברים הרעים שקורים לו נמצאים מחוץ לשליטתו, הוא יישאר פסיבי גם כאשר תהיה לו אפשרות להציל את עצמו – הוא ילך כצאן לטבח.

סליגמן הפך ברבות הימים לאחד הפסיכולוגים המשפיעים בארה"ב. הוא נמנה על המייסדים של תחום "מדעי האושר", נחשב היום לגורו של הפסיכולוגיה החיובית ונראה שהצליח להשתחרר מן המורשת של עברו. אבל המתכון שהוא גילה להפיכת אנשים לכנועים וצייתנים חי וקיים, ולדעתי הוא מסביר חלק מן התגובות הנפשיות למשבר הקורונה.

מי מסתתר מאחורי המסכה?

היבט נוסף של משבר הקורונה שגרם, לדעתי, למועקה נפשית גדולה הוא ההכרח לעטות מסכות פנים במרחב הציבורי. מיליארדי אנשים בכל העולם מכסים את הפנים שלהם במסכות – וגם אנחנו כאן בארץ. כיצד משפיע עלינו נשף המסכות הבלתי-נגמר הזה? לפני שאנסה להשיב על השאלה חשוב לי להדגיש: כאשר דורש זאת משרד הבריאות, כולנו חייבים לעטות מסכות כשאנחנו בקרבת אנשים שאינם גרים איתנו באותו הבית. הדבר מונע הדבקה, ולכן מציל חיים.

אבל יש מחיר נפשי כבד למסכות הפנים שלנו. והוא עשוי להסביר חלק מן המועקה שחשו גם אלה שלא איבדו את מקום עבודתם, והכנסתם לא נפגעה בעקבות הקורונה.

כדי להבין את השפעת המסכה על מצב הרוח, צריך להבין את החשיבות האדירה שיש להבעות הפנים ולפנים בכלל, בחיינו. הפנים חשובות מאד! תעשיית האיפור והקוסמטיקה מכוונת בעיקר לפנים, ורוב בני האדם בעולם מקדישים כל יום, זמן כלשהו – משניות ועד שעות -לבדיקה, לתחזוקה ולשיפור שיטתי ומדוקדק של מראה הפנים שלהם. הדבר נכון לא רק לגבי נשים אלא גם לגבי גברים. גבר שמתגלח עוסק בתחזוקה שוטפת של מראה פניו, ובשנים האחרונות מחצית מן הניתוחים הפלסטיים בארץ נעשים לגברים.

ההכרה בחשיבות האדירה של הפנים נמצאת כבר בספר בראשית. אני מציע לכם לקרוא מחדש את סיפוריהם של קין והבל, יעקב ועשו, וגם יהודה ותמר. חפשו בהם את הפנים הגלויות והפנים המוסתרות, ותבינו למה אני מתכוון. הפסוק היפהפה "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז, יט'), מביע זאת טוב ממני. ומה עם האלוהים שלנו, שאין לראות את מראה פניו? כל זה ידוע כבר אלפי שנים.

אבל מה שהתגלה בשנים האחרונות הוא שהמוחות שלנו מחווטים – פשוטו כמשמעו – לחיפוש, קריאה ופענוח מדוקדק של הבעות פנים. הפנים הן חלון אל הרגשות שלנו ושל אחרים, ותינוקות נולדים עם צמא אדיר לפני אדם, לפנים שיביטו בהם ויחייכו אליהם. הפנים הם ראי הנפש, וכל שני בני אדם שמשוחחים זה עם זה פנים אל פנים עוסקים בריקוד הדדי ומתוזמר היטב – עד שברירי שניות – של הבעות הפנים שלהם.

הקשרים בין רגשות להבעות פנים הם מורשת אבולוציונית עתיקה. את זה הבין כבר דארווין, שהספר הלפני-אחרון שפרסם בחייו היה "ההבעה של רגשות באדם ובבעלי חיים". הפסיכולוג פאול אקמן (Ekman) הקדיש את חייו לחקר רגשות והבעות פנים, והמשיך את עבודתו של דארווין. הוא הראה שרגשות בסיסיים מובעים, נקראים ומתפענחים בצורה דומה בכל התרבויות שבעולם. אקמן גם יצר אטלס של יותר מ-10,000 הבעות פנים, ונחשב למומחה מס' 1 בעולם בזיהוי שקרים על פי הבעות פנים.

הבעות פנים הן לא רק אמצעי תקשורת. יש להן גם השפעה ישירה על מצב רוחו של מי שמביע אותן. אם פעם חשבנו שמי ששמח פחות מחייך פחות, היום אנחנו יודעים שהקשר הסיבתי הזה פועל גם בכיוון ההפוך: מי שמחייך פחות שמח פחות. שרירי ההבעה העדינים שיש לכולנו בפנים משפיעים ישירות על המוח שלנו, ודרכו על מצב הרוח שלנו. זוהי סיבה נוספת לכך שלבישת המסכות פוגעת במצב הרוח.

אבל יש מה לעשות. גם בזמני מגיפה וריחוק חברתי, הביטו זה לזה בעיניים והמשיכו לחייך מאחורי המסכות. זה מקרה מובהק של win-win. אפשר לראות הבזקים של החיוך שלכם סביב העיניים ובטון הדיבור, וזה ישפיע על האדם שמולכם. ומה שחשוב לא פחות – החיוך שאתם מחייכים מאחורי המסכה שלכם לא מוסתר מן המוח שלכם, והוא יעשה לכם רק טוב.

רוצו כאילו אין מחר

כיצד מתמודדים עם התחושות הקשות של חוסר אונים נרכש? במילה אחת: רצים. במחקר מקיף שתוצאותיו התפרסמו בשנה שעברה, החוקרת כרמל צ'וי ועמיתיה מאוניברסיטת הארוורד מצאו כי פעילות גופנית אירובית מאומצת למשך 30 דקות ביום, לא יותר, יכולה למנוע דיכאון, גם אצל מי שנמצאים בסיכון גנטי גבוה לסבול מדיכאון.

אז כדאי לכם מאוד לרוץ. זה נכון תמיד, אבל זה נכון במיוחד בזמנים של חוסר פעילות והגבלות תנועה. הפסיביות שנכפתה עלינו בזמן משבר הקורונה היא מתכון בדוק לדיכאון ולחוסר ישע. כפי שמצאו החוקרים בנג'מין גרינווד ומוניקה פלשנר, פעילות גופנית מונעת חוסר אונים נרכש, והיא גם מחסנת את המוח מפני הנזקים של מצבי דחק. אז עכשיו זה מדעי: רוצו כאילו אין מחר, ותרגישו טוב יותר.

פרופ' יורם יובל הוא פסיכיאטר, חוקר מוח ומרצה. חבר האגף לרפואת המוח הדסה עין כרם

חזרה למדור