"אני אדם ולא אבחנה פסיכיאטרית"

בגיל 17 אובחנה פטרישיה דיגן עם סכיזופרניה ונאמר לה שהיא תהיה חולה במחלה כרונית כל חייה. כיום, היא ד"ר לפסיכולוגיה ואחת מחלוצות תחום ההחלמה בבריאות הנפש

לירון דוד, מנהלת קשרים בינלאומיים בעמותת אנוש וליון גאי מאיר, מנהלת ידע מניסיון חיים, שוחחו עם ד"ר פ
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לירון וליון מראיינות את פטרישיה באמצעות Zoom  צילום פרטי
לירון דוד, מנהלת קשרים בינלאומיים בעמותת אנוש וליון גאי מאיר, מנהלת ידע מניסיון חיים, שוחחו עם ד"ר פ
תוכן מקודם

לד"ר פטרישיה דיגן יש נקודת מבט ייחודית ומלאת תקווה על תחום בריאות הנפש. בעברה היא התאשפזה פעמים רבות ועברה שיקום וטיפול בארה"ב. כיום היא מקדמת את תחום ההחלמה הן כעמיתה מומחית - כלומר מתמודדת המלווה מתמודדים מתוך ניסיונה האישי, והן כד"ר לפסיכולוגיה שפיתחה, המשיגה ומיסדה את תחום השיקום הפסיכיאטרי, ויצרה תוכניות מתקדמות להעלאת מודעות ותמיכה בהחלמה וריפוי אישי. אחת הדוגמאות היא התכנית "Common Ground" התומכת בתהליך ההחלמה של אנשים המתמודדים עם מוגבלות נפשית באמצעות "personal medicine" (רפואה אישית), כלי לקידום בריאות אישית המבוסס על פעולות המאפשרות לאדם להרגיש טוב יותר.

"הייתי נערה ואני זוכרת את הרגע שבו הרופא אמר לי 'את לוקה בסכיזופרניה כרונית. באמצעות התרופות אולי תוכלי להתקיים'. זה היה רגע קשה. עד אותו הרגע, הייתי נערה ספורטאית בקולג' שכל החיים לפניה, רציתי להיות מאמנת כדורסל בעתיד. עצם זה שאף אחד לא ראה אותי כאדם, אלא הסתכל עליי כמחלה, ממש שבר את ליבי ומיצב אותי במקום חסר תקווה. בנוסף לכך, לקחתי כמויות אדירות של תרופות אנטי פסיכוטיות שמנעו ממני לעשות את הדברים שהיו משמעותיים עבורי כנערה צעירה". 

"למעשה, שירותי הטיפול והשיקום שקיבלתי לא סייעו לי להתגבר על המשבר. להיפך, הם ממש שללו ממני את התקווה להמשך חיי. אבדן התקווה היה הדבר המרכזי שחשתי נוכח ההתמקדות באבחנה ובמסר החוזר שלפיו לא אוכל להחלים עד סוף ימיי. אחד הדברים שחזרו ואמרו לי הוא שעלי להימנע מ"לחץ" שעלול להיווצר מהחיים עצמם, זוגיות, לימודים. בעצם, ייעצו לי לא להתקדם לשום מקום מחשש שהלחץ יחמיר את מחלתי".

"ובכן, מה שלמדתי הוא שהחיים הם לחץ בלתי נגמר, החיים הם אתגר שמביא עמו גם חדווה, אושר ותשוקה. בזמנו, האמנתי לכל אנשי המקצוע. ולא רק אני, בני המשפחה שלי האמינו להם כשייעצו להם להתאבל על מי שהייתה בתם, כי היא לא תשוב. מעבר לכך, ריסוק התקווה והחלום הזיקו הרבה יותר מהפסיכוזה עצמה. ובשביל להמשיך לחיות, הייתי צריכה להאמין ש"יהיה בסדר", שיש לי עתיד ושאוכל לממש את חלומותיי, אבל את זה לא שמעתי מאף אחד. זה אילץ אותי ללמוד לעזור לעצמי. למדתי שאני יכולה להתחיל ללמוד בקצב שלי, ושיש עוד דברים שמרפאים פרט ל"תרופה", כמו לימודים ושהייה בסביבה משמעותית ופעולות פשוטות כמו יציאה מהבית, קניות וכו'. לדעתי, אלה פעולות חשובות מאוד בתהליך ההחלמה, אפילו יותר מתרופות פסיכיאטריות. חשוב לציין, זה לא שבהינף יד האתגרים הנפשיים נעלמים, זה למעשה מסלול חיים של אתגרים מהם גדלתי והתפתחתי".

אין מקרים חסרי תקווה

"אני אוהבת להשתמש במטאפורה של סירת מפרש, לתהליך שעברתי. מה יש בה בסירת המפרש שמונעת ממנה להתהפך ולחזור למרכז? יש במרכזה סוג של חוסן. כשהתחלתי להתקדם ולהתייצב הגיעו פתאום גלים שרצו להפוך את הסירה הפנימית שבי, אבל החוסן החזיר אותי למסלול. את החוסן הזה ניתן בהחלט למצוא בתוכנו ובתמיכת האנשים הקרובים אלינו. אבל חשוב להבין שלא מתפקידם לתקן את האדם המאובחן, אלא הם חלק מהפתרון לאתגרים שהחיים מציבים. החלומות והתקוות הם הכוכבים של המסע הזה ולתפיסתי אין מקרים חסרי תקווה".

"כיום אני רואה את הכוכבים – אני בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, אני אם לבת כבר 23 שנים. בתחילת הדרך, לא יכולתי לדבר עם אנשים או לדמיין את עצמי כבת זוג או אם. וכיום יש לי את כל אלה ואני מנהלת עסק. עבורי ההחלמה היא כל יום ביומו, זו לא רק התקדמות חיובית אלא כמו שציינתי, גם תהליך שכולל גלים וקשיים".

"בתוך כל זה, חשוב לי לקדם את המסר כי החיים אינם מפסיקים עם קבלת האבחנה, אנשים צריכים לחיות את חייהם ולא את האבחנה שלהם. לדעתי, ההחלמה לא יכולה להיעשות ללא חיים משמעותיים בקהילה. קהילה אינה רק המקום הפיזי אלא המקום בו נרקמים קשרים אנושיים וכל אחד יכול לתת בחזרה מחיוניותו. יש הרבה אנשים עם מוגבלות נפשית שנמצאים בקהילה אבל לא כולם מצליחים להשתלב בה באופן משמעותי. ואני חייבת להגיד שלחיות לבד, מבלי לפתח קשרים משמעותיים ולהשתלב בקהילה, עשוי להיות בודד והרסני בדיוק כמו חיים במוסד פסיכיאטרי. זה בדיוק הבסיס לעבודה שאני מקדמת היום – לסייע לאנשים בגילוי המכנה המשותף, התקווה והריפוי האישי בעזרת שילוב עמיתים מומחים, פיתוח מגוון כלים מעשיים ושינוי פרדיגמות במערכות בריאות הנפש". 

אין חכם כבעל ניסיון

לו פטרישיה של היום, הייתה פוגשת את פטרישיה בגיל 17, מה היית אומרת לה?

"הדבר הראשון שהייתי אומרת לה הוא שיש מרפא בתוכה, ואני אסביר: מגיל מאוד צעיר עסקתי בספורט וחלמתי להיות ספורטאית ומאמנת. החלום הזה לא התממש עבורי, אבל מסע ההחלמה שלי סייע לי להשתנות, לקחת את האנרגיות הספורטיביות שלי ולנתב למקום אחר שמסייע לי ולאחרים. אם בגיל 17 הייתי יושבת מול הצוות הרפואי, והיה נמצא שם, לצידי, מישהו כמוני, שקיבל אבחנה פסיכיאטרית, זה היה יוצר עבורי משמעות ונותן תקווה. כי לא משנה כמה מומחה הפסיכיאטר שיושב מולי, ללא הניסיון האישי בהתמודדות עם אתגרי מחלת הנפש, הוא לעולם לא יוכל להבין איך זה מרגיש. עמיתים מומחים מבינים אותי באופן אחר מאשר למידה מספר. אמנם אדם כזה – עמית מומחה, לא היה מחליף עזרה פסיכיאטרית, אבל זה היה מקדם את ההחלמה שלי מזווית משמעותית וייחודית שטמונה בתמיכת עמיתים. נושא הטראומה הוא מאוד משמעותי בעבודה הטיפולית. אני מדמה את הטראומה לכד שיש בו סדקים שדרכם נכנס הרבה אור. זו דרך מעניינת לבחון את התפיסות שלנו לגבי "משהו שבור". גם אם אנחנו חזקים מאוד, אנחנו מאוד פגיעים. זה מה שהופך אותנו לאנושיים. אנחנו יכולים להשתמש בכלים האלה כדי לייצר שינוי ולגלות משהו חדש, למצוא את האור החודר ולדעת שאפשר להגיע לצד השני. עבורי עבודת הטראומה הייתה מאוד משמעותית והיא התאפשרה עבורי רק לאחר שהתייצבתי על הקרקע. אז יכולתי להתפנות ולבחון את העבר ולהסתכל אל העתיד. גם מצאתי מטפל שיכולתי לעבוד איתו על הטראומות בתהליך בו נחשפה הפגיעות שלי ובזכות זה הצלחתי להתגבר".

כיצד את מתארת את החיים עם שתי הזהויות שאת מחזיקה כפסיכולוגית וכעמיתה מומחית ומדוע חשוב שיהיו עמיתים עם ניסיון חיים במערכת בריאות הנפש?

"אני אוהבת לתאר זאת כשני כובעים שאני נושאת איתי. אני ד"ר לפסיכולוגיה, ובו זמנית אני אדם עם התמודדות נפשית. אני לא רוצה להפריד בין הזהויות, ניסיון החיים שלי העמיק את יכולתי להיות קלינאית טובה וסייע לי להיות עמיתה. עם זאת, יש פעמים בהם אני מדברת מתוך פרספקטיבה של עמיתה מומחית ואז אני מדברת מעט אחרת. אלו חלקים שונים ויש מקומות בהם הם עולים אחד על השני. עמית מומחה מאומן בלשתף ולשקף מה עבד עבורו והוא מזמין את האדם שמולו לבחון מה יעבוד בשבילו, מבלי לתת שום אבחנה, שלרוב כן תימצא במרחב הקליני. אחד הדברים המשמעותיים מניסיוני בתמיכת עמיתים הוא שבהתחלה חשבתי שאני צריכה להסתיר את ההיסטוריה האישית שלי ולחיות 'בארון'. אבל מצאתי שלהסתיר עושה לי רע מבחינה נפשית ורוחנית, ומעצים את הסטיגמה העצמית שלי. זוהי תובנה שמהווה חלק מהתהליך של החלמה וריפוי, והיא הגיעה רק לאחר ששמעתי מתמודדים אחרים החולקים את ההתמודדות שלהם. לשמוע את ניסיון חייהם עורר בי השראה להיחשף ולפרוץ את מחסום הבושה. זה ריפוי שעשיתי שלא היה יכול להתרחש במערכת המסורתית של בריאות הנפש".

"באותה מידה, כאשר עמיתים מומחים מגיעים למערכת בריאות הנפש המסורתית, זה יכול לסייע בשינוי תפיסתי וארגוני. אנשי המקצוע עלולים לשכוח שיש מולם אנשים שהם הרבה מעבר לאבחנה שלהם, וזה מסוכן כי זה עלול לייצר דה הומניזציה. לא רק עבור המתמודדים, גם עבור אנשי המקצוע. כאשר יש עמיתים מומחים בתוך המערכת, הם מזכירים לאנשי המקצוע שאנחנו עוסקים באנשים ולא במחלות. זה מייצר שינוי מקצועי בפרדיגמה של חולים ובריאים. אמנם השוני הזה יכול מאוד להפריע, אבל זו הפרעה מחדשת מחשבה, שמצריכה הרבה כישורים מצד העמיתים, כדי שיכולו לסייע לצוותים לעבור מחוסר הנוחות לשינוי משמעותי".

הקורונה ובריאות הנפש

כיצד את רואה את השפעת מגפת הקורונה על בריאות הנפש?

"אני חושבת שהתקופה הנוכחית משפיעה מאוד על הבריאות הנפשית של כולנו. נוצר כאן לחץ מסוג חדש שלא הכרנו קודם וגם אנשים שטובים בניהול לחצים, קורסים. אני חושבת שזה בעיקר מכיוון שהמוות נוכח יותר. תחשבו מה קורה במוחנו כשאנחנו שוטפים ידיים כל כך הרבה פעמים ביום. אפילו ללכת לקניות ולהיחשף היום למחלה עלול להיות טריגר חזק ואף טראומטי. צריך להבין שיש קיבולת מסוימת ללחץ שהגוף שלנו יכול להכיל לאורך זמן. אנחנו יודעים, משורדי טראומה, שהמח יכול להכיל את האירוע הקשה רק במידה מסוימת. כמו כן, משבר הקורונה כרוך בהרבה משברים נוספים - אקלימיים, גלובליים ומקומיים, הכוללים סערות חברתיות כלכליות ופוליטיות. קיים פחד מפני העתיד ואני רואה שיותר אנשים בכל העולם מחפשים עזרה וטיפול, דרכי התמודדות או נוטלים תרופות דכאון וחרדה. אבל עם כל הכאב, המגיפה מייצרת גם איזשהו גשר בין כולנו. כולנו חווים קושי לנהל שיגרה תחת מגיפה, וזה מעניין כי שנים רבות אנשים עם מוגבלות נפשית מתמודדים עם קשיים כאלה ופתאום זה משהו שנעשה מוכר לכולם".

מבט לעתיד

היחס לבריאות הנפש משתנה בשנים האחרונות והמודעות לתחום הולכת וגוברת. איזה שינוי את רוצה לראות בתחום בריאות הנפש עשר שנים מכאן?

"הרעיון היסודי מאחורי החלמה ומאחורי העבודה על זכויות של אנשים עם מוגבלות הוא הרעיון של כבוד האדם. אנשים ראויים ליחס מכבד. המשימה של החברה שהקמתי היא לשמור על כבוד האדם. למעשה, ההבנה שאנחנו בני אדם ואין להגדיר אותנו על-ידי המוגבלות שלנו היא המסר הכי חשוב של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלות והתנועה לקידום זכויותיהם. החלום שלי לעתיד הוא לראות את ההגנה על כבוד האדם של האנשים שבאים לקבל שירותים במערכת בריאות הנפש. חשוב לי שיהיה מעבר משיח שעוסק ב'מה הבעיה איתך', לשיח שמבקש להבין 'מה חשוב לך?'. אני מאוד מקווה שכל עובדי מערכת בריאות הנפש ישימו דגש על זה ויבינו שאנחנו עובדים עם אנשים ולא עם המוגבלות".

ידע מניסיון חיים באנוש

בביקורה האחרון בישראל בדצמבר 2019, העבירה ד"ר דיגן סדנה בנושא הטמעת תפקידי עמיתים מומחים בארגונים לצוות המקצועי של עמותת אנוש, במסגרת כנס העשור לארגון יספר"א - האגודה הישראלית לשיקום פסיכיאטרי.

תפיסת עבודה המכילה ידע מנסיון חיים ומשלבת עמיתים מומחים מטיבה את איכות הסיוע למקבלי השירות ואת התקווה והמשמעות המלווים את תהליך ההחלמה. עמית מומחה הינו אדם שעבר תהליך החלמה בבריאות הנפש והוכשר לעשות שימוש בניסיון החיים שלו עבור אנשים אחרים.

חזרה למדור