דברים שרואים מכאן

Once upon a time הייתי רגיל להביט בעצמי במראה פעמיים ביום. מידי פעם בתמונות. גם כשהיו מצלמים אותי, היו מצלמים כמה תמונות ובוחרים אחת שווה ואם לא מצאו, תודה לאלוהי הפוטושופ.

Once upon a time היו לי כמה פגישות בשבוע. פנים מול פנים עם אנשים אמיתיים, עם יכולת אמיתית לבחון במודע ולא במודע את טון הדיבור, תנועות הפנים, שפת גוף, המאניירות.

Once upon a time הייתי טס. פעמיים, לפעמים שלוש פעמים בחודש, להרצות בכנסים ובאירועים. אני. על במה. מול המון אנשים. תוך כדי דיבור, אני מצליח לבחון את תגובות הקהל. זה עוזר לי. אני מרגיש מרשים. מלא. בהפסקות מקבל מחמאות.
לא שאני סופר, אבל בשנה האחרונה ביליתי לפחות 4 שעות כל יום מול הזום. אני, הזום ומטופל/ת. אני, הזום ומספר קולגות בפגישה מקצועית. מעביר הרצאה או סדנה מול חלל לא ברור, או המון ריבועים שחורים במסגרת כנסים בינלאומיים. 

אני מודה לטכנולוגיה שאפשרה לי לדבר עם אמא שלי מכפר סבא ואח שלי מפריז בלי לעזוב את הבית. אבל אני מודה לגמרי שהשתניתי. וגם אתם – הקולגות שלי, הקהל שלי, המטופלים שלי, כולכם השתניתם. אולי זו גם הבדידות, אולי החרדה. אבל דברים שרואים מהזום... לא רואים מכאן. 

פגישות זום, אינטראקציה שמועברת דרך מצלמה ברזולוציה לא טובה, תאורה באנדר או באובר. איכות שמע גרועה. זום שמתנתק לפני הזמן או אחרי 40 דקות. פתאום. 

חשבתם פעם על מי אתם מסתכלים בפגישה הזו? אז זהו, שבעיקר על עצמכם, וארבע שעות ביום זה הרבה מידי זמן לבהות בעצמך. מעולם לא הסתכלתי על עצמי כל כך הרבה שעות. מעולם לא בחנתי איך אני נראה כשאני מדבר, מחייך. כשאני חושב. כשאני מפהק. פתאום שמתי לב שאני לא סימטרי. שהאף שלי כל כך גדול. שיש לי כל כך הרבה קמטים מצידי העיניים. פתאום אני לא רואה שום דבר אחר חוץ ממני, וככל שהשיחה מתארכת אני פחות מרוצה מעצמי. אני נראה מאולץ. לא אמיתי. לא משדר אמינות. מתחיל לתהות מה חושב הצד השני. אני לא רוצה להיתפס טיפש. לא מקצועי, ובטוח לא להיתפס עם פה פתוח, נחיריים גדולים. 

האפקט של הקורונה על הבריאות המנטלית של כולנו כבר נחקר וייחקר. אם לפני הקורונה חלקנו היינו משוגעים מאוד, ורובנו עם נטייה לשיגעון, כולנו עשינו אפגרייד. בני האדם הם יצורים חברתיים. משפחה. חברים. קולגות. אנחנו לא רגילים להסתכל על עצמנו כל כך הרבה שעות ביום. אין ספק שהבהייה האינסופית במסך מולידה פגמים ועושה פיל נוראי מכל פצע או צלקת. וכשהמראה המעוותת מוצבת לנו מול העיניים שעות כל יום, לא פלא שאנשים מבקשים לשנות את הנראות שלהם. לתקן. לנתח. להזריק. לשפץ. הקמט שבכלל לא היו מודעים אליו, הפך להיות האויב הכי גדול. מילויים, בוטוקס, מיקרונידלינג, לייזר, כל ההיצע, רק כדי למחוק ולטשטש. 

התחלתי לבצע ייעוציים רפואיים בזום. נו באמת. ייעוץ בזום. אני מנסה להבין מה אני רואה. אני לא באמת רואה. אני מדמיין. אני חושב שאני רואה. ואל מול המאמץ שלי ניצבת מטופלת יצירתית שהשקיעה ברקע. שדה חמניות. כוכבים. תמונות חו"ל. השיא מגיע בדמות ההרצאות הווירטואליות. אני מול כמה מאות או אלפים. לפעמים שידור סטרימינג בכנס בינלאומי ולפעמים מול מאות ריבועים שחורים עם שמות של אנשים מוזרים. וזה יכול להיות בכל שעה, ובשעות הזויות. 4 בבוקר להרצאה באוסטרליה, הבית ישן ואני צריך להיות דידקטי, מקצועי. יפה. מדבר לחלל ריק. כולם רואים אותי אבל אני לא רואה אף אחד, או לפחות לא מצליח לפענח מה אני רואה. לא ברור אם אני מעניין. אני לא מקבל פידבק מהשורות הראשונות כדי לוודא שהמסרים עוברים. והסידור של המון פנים זה לצד זה – די מלחיץ. אני גם מדבר וכולם על MUTE. מה הם מבינים. האם אני מספק את הסחורה. האם אני טוב. האם אני משעמם. את עצמי אני משעמם. ואיך אני נראה – תתגלח. אתה נראה עייף ומטופש. אני שופט את עצמי. 

התקופה הזו תיזכר לשנים. ללא ספק למדתי לנצל את הזום. קניתי רינג תאורה ומצלמת HD, יצרתי רקע מרשים – עומק, מיקמתי כיסא, יצרתי זווית צילום, התלבשתי, החלפתי בגדים, התאפרתי. עשיתי ניסוי כלים. השתפרתי. 

אבל איבדתי. איבדנו. הרבה מידע שיכול היה להגיע אלינו, אם היינו פנים אל מול פנים. מייצרים תקשורת, חווים אינטימיות, מתווכים רגשות, תחושות, גישות, מחוות, תנועות לא וורבליות. איבדנו את הייחוד. אנחנו עוד אדם זר בתוך ריבוע גדול ובו ריבועים קטנים. איבדנו הרבה אנרגיה. האנרגיה שנדרשת לשמר את החלל הווירטואלי שרצוף בלבולים, כשלים טכנולוגים, הסחות דעת, חללים מתישים ושתיקות מכעיסות שמוציאים את החשק לחיות ומותירים אותנו נטולי כל אנרגיה. 

Once upon a time, כשנפגשנו, הבטנו בעיניים, ראינו לחלוחית, שמענו נשימות, הרחנו את הבושם, הרגשנו את הרגש. אני מתגעגע ל-Once upon a time.