אי-שוויון מגדרי, קורונה ואקדמיה

כיצד הפך חיזוק מסגרות החינוך והטיפול באקדמיה חיוני בעקבות הקורונה, ומדוע עלינו להשתמש בהזדמנות זו כדי לבצע מהלך במסגרתו תתבסס ההערכה וההשקעה, לא רק של נשים, למקצועות ה-STEM. דעה >>

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
shutterstock
פרופ' יפעת ביטון, תוכן מקודם
תוכן מקודם

הקורונה נתפסת כמי שדחקה אותנו, ממש בעל כורחנו, אל הקידמה הטכנולוגית המיוחלת, אשר נדמה היה שהאנושות, למעט "מומחים ומשוגעים לדבר", התקדמה לכיוונה בעצלתיים. בעולם האקדמי הדבר ניכר במיוחד: הדרישה נשמעה, בעיקר מכיוון מקצועות המדעים (STEM), להעביר את האקדמיה למרחב הדיגיטלי ולהטמיע את המיומנויות הנדרשות בו. דחיקה זו לעבור אל העולם הטכנו-דיגיטלי אינה נטולת משמעות מגדרית. באופן המובהק ביותר מראים נתוני המל"ג שבתחומים אלה ניכרת דומיננציה גברית מובהקת, הן בגוף הסטודנטיאלי והן בסגלים. במציאות זו, נקודת המוצא למירוץ "ההתחמשות הדיגיטלית" הפכה להיות כשלעצמה, נקודת אי-שוויון מגדרי חדשה. הפתרון שהציעה האקדמיה לאי-שוויון זה היה חד-כיווני: קידום של נשים למקצועות המדעיים. אלא שפתרון זה לא ישנה את המהות של עולם המדע, כדי שיהפוך שוויוני יותר. הוא גם מסמל נטישה של תחומי הרוח, החברה והחינוך, החיוניים להתפתחותנו.

במובנים רבים, דווקא הדחיקה של כולנו לעולם הדיגיטלי בשל הקורונה, היא זו שמאפשרת לנו להתבונן מחדש על המחירים שנשלם, אם נפעל בהתאם לה בצורה מלאה ומקיפה. ההתבוננות הזו נוגעת בסוגיות רבות של אובדן יסודות אנושיים שהיו מובנים מאליהם לנו, כמו מגע, מבט מקרוב, חברותה, שהחברה מסמנת מחדש כחיוניים לנו. רוב רובם של יסודות אלה נוגעים בתחומי הטיפול והדאגה האישיים. אלה מזינים אותנו כחברה מראשית ימינו, ולאורך שנות קיומה של האנושות נעשו, רובם ככולם, בידי נשים. כאן גם מגיעה שעתה הגדולה של ההזדמנות להפוך את אי-השוויון המגדרי הכרוך בפיתוח טכנולוגי מואץ להכרה במורכבות תפקידיהן המסורתיים של נשים ובתרומתן לאנושות ברמה היומיומית.

יצירתיות לביסוס מקומן המנהיגותי נשים

נשים מרכיבות את רוב המסגרות להן העולם זקוק כעת יותר מכל: הן נשות החינוך, המאפשרות בתוך הכאוס הגדול אי של יציבות רגשית לגיל הרך ולגילאי בתי הספר, ולמשק להמשיך ולפעול עם הוריהם של אלה; הן הנשים האחיות המטפלות במסירות אין קץ בחולים ובחולות הנאנקים תחת מכאובי הקורונה; הן העובדות הסוציאליות המטפלות במסירות במכאובי הטלטלה הכלכלית והעזובה הרגשית שפקדה את מחוזותינו, ועוד ועוד. לפיכך, חיזוק תחומים אלה באקדמיה חיוני. עלינו להשתמש בהזדמנות זו כדי לבצע מהלך דו-כיווני, במסגרתו תתבסס ההערכה וההשקעה לא רק של נשים למקצועות ה-STEM, אלא גם של החברה במקצועות החינוך, הטיפול והדאגה.

המכללות הציבוריות בישראל, בהן לומדות נשים רבות במסגרות החינוך והטיפול, חשופות באופן שגרתי לפערים בתקצובן, ובימי קורונה חשופות גם לאתגרים אקדמיים ייחודיים. נשים המגיעות מאזורי פריפריה והמהוות רוב מכריע מהלומדות במכללות האקדמיות להוראה, למשל, נדרשות להתמודד עם מציאות של לימוד בתנאים פיזיים לא פשוטים, כשחלקן אימהות טריות. בהינתן העובדה שרוב מי שהוצאו לחל"ת הן נשים ואנשים בפריפריה, הרי שלעתים רבות הן לומדות תוך שהן (ולעתים גם בני-זוגן) מצויות בחל"ת, תוך חרדה כלכלית מתמדת. חברה המכירה בחשיבות עבודתן של נשים אלה לחוסנה, חייבת לדאוג שפערים אלה לא ימשיכו ויפערו תהום שיהיה קשה לגשר מעליה ביום שאחרי המגפה.

יתרונן של מכללות ציבוריות בישראל, מהזווית המגדרית, הוא שהן גם מרחב מובהק לתמיכה בקידום נשים באקדמיה. הן מהוות כר נרחב לעיבוי ההנהגה הבכירה בהן כנשית, הן בדרגות הביניים הגבוהות והן בנשיאות המוסד. כך לדוגמה, מיעוט הנשים העומדות בראש מוסדות אקדמיים בישראל מרוכז כמעט כולו במכללות אלה. חוויית החיים הנשית, שמנהלות אלה מכירות מקרוב, מעניקה להן גישה בלתי-אמצעית לפחות לחלק מהאתגרים הייחודיים עמם מתמודדות הנשים הלומדות במוסדותיהן, והן יכולות לייצר להן מרחב המתאים יותר להכלת האתגרים שהן מתמודדות עמם. 

הקורונה, כך סיפרו לנו, הינה "המשווה הגדול". היא הזכירה לנו שכולנו בני/ות אדם, העלולים למצוא עצמם תלויים על בלימה למול מגפה, שאינה מבדילה בין עשיר לעני, בין בני לאומים ומגדרים שונים ועוד. אלא שסיפור זה הוכיח עצמו כמנוגד למציאות. עם התפשטותה והשתרשותה של המגפה נתגלו, ברמה העולמית, מאפיינים שלה שהינם בעלי אופי בלתי-שוויוני בעליל. נכון הוא שברמה הבריאותית היא איימה על כולנו בצורה דומה, אולם פגיעתה לבשה צורות שונות במרחבים שונים, והגיבה אחרת לדפוסי אי השוויון המוכרים. כך למשל, התברר שהיא נפוצה יותר בקרב אנשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות; היא גרמה לאבטלה אצל נשים יותר מגברים ואצל עובדים מהעשירונים התחתונים יותר מאשר בעשירונים הגבוהים. מי ששילמו בחייהן על השהות הלחוצה והכפויה בבית בסגר היו נשים, ומי שנזקקו לשירותי רווחה תמידית היו ילדים וקשישים. ההבדלים הלכו וניבטו מעוד ועוד מרחבים של אי-שוויון.

גם באקדמיה הישראלית ניכרת תגובה דיפרנציאלית לקורונה ולתוצאותיה הכלכליות-חברתיות. נשים באקדמיה – סטודנטיות כמרצות – נדרשו "לשוב לבתיהן", לטפל בילדיהן ולדאוג להוריהן. חוקרות, כך דווח, הצליחו להנפיק הרבה פחות מאמרים מאשר חוקרים, בתקופת הקורונה, וניתן רק לשער שהכאוס הביתי הוא אחת הסיבות המובילות לכך. אלא שהאקדמיה, אסור לה שתישאר פאסיבית לנוכח פערים אלה שנפערו גם בה. היא חייבת להרים ראשה ולאמץ את יצירתיותה כדי לבסס את מקומן המנהיגותי החסר של נשים בה, וכאמור, הקורונה יכולה להיות עבורה הזדמנות אדירה להסטת תשומת הלב לעבודה הנשית הטיפוסית המוגשת לחברה על מגש הכסף, ושעליה להשיב להן עליו כגמולן.

פרופ' יפעת ביטון היא נשיאת המכללה האקדמית אחוה