רפואת נשות השבט

במשך אלפי שנים הרפואה הביתית הייתה כלי בסיסי בידיה של כל אישה וחלק בלתי נפרד ממתנות המטבח. הכנת שיקויים מסמבוק לחורף, אכינצאה לחיזוק המערכת החיסונית, או שיקוי סרפד לניקוי רעלים, היו מטלות שבשגרה, ולכל משפחה היו המתכונים שלה

ניל"י גולדפיין
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ניל"י גולדפיין
ניל"י גולדפיין
תוכן שיווקי

זרה
סדרת הטלוויזיה הפופולרית "זרה" המבוססת על ספריה המצליחים של דיאנה גבלדון, מגוללת מסע בזמן  של קלייר רנדל מהמאה ה-20 אל המאה ה-18. במהלך המסע היא נישאת לג'יימי פרייזר, אחד מראשי ההתקוממות הסקוטית נגד השלטון הבריטי והופכת לאשת רפואה, שברוח שבועת היפוקרטס מטפלת בכל מי שזקוק לשירותיה, כולל חיילים בשירות האויב הבריטי. 

על אף הכשרתה ברפואה מערבית במאה העשרים, אין לקלייר במאה ה-18 גישה לאמצעים מתקדמים. כשהיא נשענת על עקרונות הרפואה המודרנית, היא יוצאת למסעות ליקוט וחוקרת צמחי מרפא מסורתיים בסביבתה. היא קוטפת ומייבשת אותם, מכינה מהם מיצויים ושיקויים ומשתמשת בהם לריפוי. 

שיקויים שימשו למניעה, רפואה וטקסים צילום: דנה סוקי יצחק

קלייר מחליפה ידע עם נשים זקנות, נעזרת בכתבי רופאים שעומדים לרשותה, ומשלבת ידע קדום עם מודרני. לא אחת היא אף נחשדת בכישוף וכמעט מוצאת להורג בעוון ידיעותיה הרפואיות.

צמחים ממוצים ומשומרים בשיטות שונות, לצרכי שימוש לאורך זמן צילום: קרן פתיר

גברים ציידים, נשים מלקטות
רפואת נשים אינה המצאה של גבלדון. לאורך ההיסטוריה, צמחי מרפא היו כלי עבודה מרכזי של נשות שבט בכל העולם ועברו כמסורת מדור לדור. ממצאים ארכיאולוגיים וכתבים עתיקים מספרים את סיפור הגברים הציידים והנשים המלקטות שנותרו במערה, שמרו על האש, גידלו את הילדים, הקשיבו לקול האדמה, ליקטו את מתנות הטבע והשתמשו בהן למאכל ולריפוי. 
הרפואה הייתה שייכת לנשים. הן הכירו את הצמחים המקומיים בכל אזור גיאוגרפי, את זמן הופעתם במחזור עונות השנה ואת סגולות הריפוי שלהם. הן השתמשו בצמחים טריים בעונה, ייבשו אותם והפכו אותם לשיקויים לשימוש רפואי במועד אחר. לכל שבט היו מתכונים וידע מצטבר המבוססים על גידולים מקומיים ולכל שבט הייתה אשת רפואה ששמרה על הידע והעבירה אותו לבאות אחריה. הנשים השתמשו בידע שצברו כדי לטפל באנשי השבט, לתמוך בשמאנים בטקסי דת, וגם כדי לסחור ברפואות עם שבטים אחרים. 
כך, בעוד הגברים הפעילו חשיבה ליניארית כדי להשיג את מטרת הצייד, עוצמת הנשים ניחנה בראיה היקפית ובהדהוד הרמוני ואינטגרטיבי עם משתני סביבה, עונה, צרכים אנושיים, צמחים. 

בכל עונה ועונה קוטפים צמחי בר ומשתמשים בהם חיים, או משומרים צילום: פרטי

מעוצמת הידע לשריפה על המוקד
בימי הביניים בין אם מסיבות דתיות, פוליטיות, או בורות מחופשת לקדמה, לממסד כבר לא היה ענין להותיר את הרפואה בידי הנשים, והשליטה עברה לגברים כמרים, או רופאים.
כך, הפכה בהדרגה רפואת השבט העממית מושא להתנגדות ולזלזול, כשהיא נתפשת כ"תרופות סבתא" במקרה הטוב, ולדבר כישוף במקרה הרע. ציד מכשפות הפך לעניין שבשגרה ושריפה על המוקד היה גזר דין קבוע לאלו שהעזו להשתמש בידע המסורתי. 
במשך אלפי שנים, הגמוניית הכובשים והכנסייה, נצמדו לדוקטרינה של כוח וצייתנות מוחלטת, לפיה ניתן להירפא רק דרכם. לכן אנשי הממסד לא אהבו את כוח הריפוי של נשות השבט. מי שמסוגלת לרפא ומאמינה ביכולת הגוף האנושי להתרפא היא אדם עוצמתי וחושב, שמהווה איום על הממסד מעצם קיומו. 

מהפך מועצת הנשים הזקנות
נקודת מפנה קרתה בראשית שנות האלפיים כשג'וטי, מרפאה אדומת עור מקליפורניה, חולמת שהיא פוגשת אישה שחומת עור, שתיהן אוחזות בסלים מלאים ברפואות. "בואי נחלוק מתנות", מציעה לה האישה השחומה: "את תתני לי משלך ואני אתן לך משלי". 
לימים החלום הופך למציאות. ג'וטי פוגשת בחיים האמיתיים את גבינוט, מרפאה מסורתית ממדינת גבון שבאפריקה, ובשנת 2004 בחסות האו"ם, הן מקימות את מועצת הנשים הזקנות. שלוש עשרה נשות רפואה ממסורות שונות בעולם, התכנסו בניו יורק כדי לחלוק ידע, להתפלל ולהחזיר את האיזונים שהופרו בין האדמה, הצמחים, בעלי החיים ובני האדם. מאז מתכנסות נשות הרפואה השבטית מדי חצי שנה, חולקות ידע, מתעדות אותו, מלמדות ומכשירות מרפאות מסורתיות מחדש. 

האנושות, לפחות באופן רשמי, הבינה את עוצמתן של המסורות העתיקות, את מתנות הצמחים, את יופיין של התפילות ואת חשיבותם של כל אלה בריפוי האנושות החולה.

חכמת הליקוט כמנוף לשינוי
 בעשורים האחרונים מתחזקת בעולם ההבנה שהרפואה המסורתית, אינה באה ליטול מכבודה וממקומה של הרפואה המערבית, אלא להשלים אותה. הסיבה לכך פשוטה: הרפואה המערבית מבוססת על טיפול בבעיה, ואילו רפואת הצמחים מבוססת על מכלולים ואיזונים של גוף, נפש, סביבה והקשר. השילוב בין השניים מייצר מונח שלם הגדול מסך חלקיו.
בשילוב נכון ומכבד, בכוחם של צמחי מרפא לשמר בריאות, להקל על מכאובים ולסייע במצבים שבהם  למדע ולרפואה המודרנית אין תשובות. אולם יותר מכל, בכוחה של תודעת הליקוט והשימוש בצמחי מרפא לשנות דפוסי חשיבה.
במשך אלפי שנים הרפואה הביתית הייתה כלי בסיסי בידיה של כל אישה וחלק בלתי נפרד ממתנות המטבח. הכנת שיקויים מסמבוק לחורף, אכינצאה לחיזוק המערכת החיסונית או שיקוי סרפד לניקוי רעלים היו מטלות שבשגרה, ולכל משפחה היו המתכונים שלה. הקשבה לטבע, לעונות השנה, יכולת זיהוי צמחי בר ותועלותיהם היו ידע זמין שעבר מאם לבת לאור עקרונות של מודעות, הקשבה לגוף ואחריות.

המדע המודרני גרם לנשים להתרחק בהדרגה מעקרונות אלה, בעוד האחריות האישית עברה לידיים זרות. חונכנו להאמין כי הרופא בקופת חולים יודע טוב יותר  מה נכון לנו ולילדים שלנו. האמונה בסמכות ובידע של מישהו אחר, חיצוני, נטלה מאיתנו את האמונה ביכולת להקשיב לגוף שלנו, לדעת אותו ולסייע לו בכוחות עצמנו. 

הקאמבק של רפואת נשות השבט
היום, יותר מתמיד, חוכמת הנשים הקדומה מתעוררת, ותוכניות לימוד בישראל ובעולם מלמדות אותנו להיזכר בה. צמחי מרפא חוזרים ללב הקונצנזוס. מרבית שירותי הבריאות מחזיקים יחידות לרפואה משלימה וסבתא מתהפכת בקבר ומשחררת חיוך קטן. 
אולם חשוב לזכור שקריאת ההיזכרות לשחזור והשבת כבודה של חוכמת הנשים הקדומה, נשענת על תפישה עמוקה שחוצה את גבולות הרפואה. זוהי קריאה לשנות הנחות יסוד ולהשיב לעצמנו את מושכות אחריותנו האישית לגופינו ולשלום נפשינו. 
למען הסר ספק, אין בנאמר המלצה להפסיק לפנות למומחים לעצה או לטיפול, אלא לשוב ולאחוז במושכות האחריות האישית, להכיר בטובתנו מתוך ידיעה פנימית, ולהוביל.
ניל"י גולדפיין היא מומחית לניהול ומנהיגות בעולם בהפרעה

* סייעה בכתיבה: גלית דיאמנט