הסוס הטרויאני של אהרן שבתאי

אהרן שבתאי מצהיר שהוא רוצה לכתוב שירה ישירה, נטולת דו משמעות. אבל בשירתו מסתתרים חיילים שמשימתם הרסנית וביקורתית

דרור בורשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור בורשטיין

שבע פואמות, מאת אהרן שבתאי, הוצאת חרגול / עם עובד, 2013

עמדתי במכונית בפקק תנועה. בכל כמה רגעים התקדמנו ועצרנו. התקדמנו ועצרנו. הספר "שבע פואמות" היה מונח לצדי על המושב. פתאום הבנתי משהו על הספר הזה. זו התנועה שלו: היא כל הזמן מקפידה לעצור. אבל בניגוד לפקק תנועה, שמעכב אותנו מלהגיע ליעד, בשירה הזאת כל נקודה בדרך היא יעד. הספר הזה מבקש ממך שוב ושוב לעצור. להתקדם בפקק משמעו לשכוח מאוטופיה. "אֲנִי תַּלְמִיד / שֶׁל כִּסֵּא". לעומת שבתאי, דוד אבידן, למשל, היה תלמיד של מכונית, "דּוֹהֵר קָדִימָה". דליה רביקוביץ' היתה תלמידה של אבק ("וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי"). מה מלמד הכיסא? ישיבה, כמובן, אבל גם קבלה שלמה של כל ישבן מזדמן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ