סיפור

הדיוקן

וכך הוא מתחיל: "לפעמים הוא היה מוציא את הדיוקן מתוך הקלסר שבו שמר את שירי נעוריו, מביט בו ארוכות, מתמוגג ונזכר. זה היה דיוקן של אבר מינו"

לאוניד פקרובסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
לאוניד פקרובסקי

"הדיוקן נראה לא גמור, אבל כוחו של המכחול היה מדהים".

נ. גוגול, "דיוקן"

לפעמים הוא היה מוציא את הדיוקן מתוך הקלסר שבו שמר את שירי נעוריו, מביט בו ארוכות, מתמוגג ונזכר. זה היה דיוקן של אבר מינו, בגודל טבעי. הרישום נעשה בסגנון קלאסי, כאשר כל פרט זוכה לגימור כה מלוטש, שהשלם מתחיל לקרון בזוהר קסום של הרמוניה. ומשחק האור והצל נעשה בכזו מיומנות, שהצבע השחור מתחיל לעבור פתאום קשת שלמה של שינויי גוונים, שינויים מדומים כמובן: מוורוד־פנינה אוורירי, לוורוד מעט יותר מרוכז, של פטל מבשיל, אחר כך לדובדבן אדום בשל, אחר כך דובדבן בורדו, ולבסוף לצבע של דם קרוש – זה הצבע שאותו מקבל ראש האבר, על סף רגעי האקסטזה האחרונים ופליטת הזרע. סגנון הדיוקן נטה לכיוון אסכולת הציור הגרמנית, מתקופת הרנסנס הצפון־אירופי, סגנונו של אלברכט דירר. כלומר, זה נוגע לצורה החדה מאוד, ולקו שיוצר אותה, שמציית באופן מובהק כל כך לכוח הרצון וליד החזקה של האמן, שהוא מבצע את כל גחמותיה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ