מנגינת המוות של אורי ניסן גנסין

בדיוק מאה שנים לאחר מותו של גנסין התכנסנו בבית הקברות בוורשה כמניין חוקרים של הספרות העברית, האחוזים בקסמם של סיפוריו

אבנר הולצמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבנר הולצמן

בכ"ז באדר א' תרע"ג (6.3.1913) מת בוורשה אורי ניסן גנסין בן השלושים ושלוש. למחרת היום נטמן בבית העלמין היהודי ברחוב גנשה. ההלוויה היתה רבת משתתפים, כפי שדיווח העיתון “הצפירה”, אולם רק מעטים מהם ידעו מיהו הסופר הצעיר המובל לקבורה ומה ערכו. על כך העיד באירוניה כאובה דוד פרישמן, תומכו ועורכו של גנסין מאז שנרעש למקרא כתב־היד של הנובלה “הצידה” ב-1905. “אחד, סופר ועורך” – סיפר פרישמן – “ניגש אלי ומגמגם ושואל: סופר מת זה, מה – מה בעצם היה?... צר לי, צר לי, נחבא אל הכלים שכזה! – ואני מרגיש כי דמַי שותתים לתוך פני והם מאדימים. לא עלה גם על לבי, כי מוזר הוא לקוראים, ואפילו לרבים מחבריו, עד למדרגה גדולה זו. אבל אין דבר, הלא באו לחלוק לו את הכבוד האחרון. ריבונו של עולם, לו רק חלקו לו קצת גם איזה כבוד ראשון...”

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ