מה עושה מנגן שוודי שיכור בסיפור של גנסין?

הפרט הזה, המופיע בסוף הסיפור "אצל" אינו מתקשר לכאורה לשום דבר, עד שמבינים שגנסין החדיר אלמנטים זרים למירקמים האימפרסיוניסטים של סיפוריו

דן מירון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דן מירון

לזכרה של אופירה בן־אריה, שומרת הגחלת

את סיפורו הגדול האחרון, "אצל", סיים א"נ גנסין בסצינה של התפכחות. השעה, שעת שחר מוקדמת, מוצפת אור אפור, אבל בהיר למדי. גיבור הסיפור, אפרים מרגלית, אחרי לילה קשה של שיטוט ברחובות הריקים של עיר השדה בה הוא חי, היא עיר מולדתו, אגב ניסיון "לעכל" את עובדת מותה (התאבדותה?) של אהובתו לשעבר, דינה ברבש, מגיע אל הכיכר הרחבה והריקה, מרכז העיר, שרק אתמול בערב היתה מלאה המולה ונגינה ומוצפת אורות - לרגל איזה "יום גנוסיא" דתי או אזרחי. עם אור היום הוא מבין, שעד כה הסתתר מפני עובדות הקיום מתחת למעטפת של הרהורים, חלומות, רחמים עצמיים ונטייה להתייחס אל המציאות כאילו היתה "אגדה", ולו גם "אגדה משונה ומנוולה"; מעטפת שסייעה לו לקיים את עצמו "אצל החיים" – לצדם, בריחוק מסוים מהם, אבל לא בתוכם, משום "שאצל החיים אפשר וגם נוח לחיות".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ