מה למדתי מיהושע קנז

העמדה השלטת בספרות בישראל היא שהדיון בספר צריך להתרכז בשאלה אם הוא חשוב או לא. לזה נותן קנז סטירת לחי מצלצלת ב"שירת המקהלה"

יפתח אשכנזי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יפתח אשכנזי

שירת המקהלה, מאת יהושע קנז, עם עובד, ספרייה לעם, 2013

המורה לאנגלית בנו, זה שבמרכז הסיפור "ענבים מגניגר", בספרו החדש של יהושע קנז "שירת המקהלה", הוא לא בדיוק המורה לחיים, שאותו זוכרים לטובה גם אחרי שנים. במקום לבחור בטובת הכלל, בהנחלת הידע לכיתה, הוא מתרכז בתלמידה היפה, שאתה אולי יש לו יחסים אינטימיים. הוא מסתכל על הכיתה בהבעה של מיאוס וגם את הדרישה הלאומית ללמד את אהבת המולדת הוא לא ממש מקיים: "עכשיו סיפר לנו על נופי מולדתו, שהגליל והעמק גם יחד אינם שווים אף קליפת עץ אחד מיערותיהם" (עמ' 137). בסוף הסיפור מוכה אותו המורה בידי התלמידים ומכה כתגובה דווקא את הילד האומלל ביותר, זה שאינו שולט בצרכיו, באכזריות, בסצינה ספרותית שבה אין קורבן ומעוול, אלא רק ספרות חדה ומטלטלת על אומללות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ