פני הפוקר של יהושע קנז

יהושע קנז של סיפורי "שירת המקהלה" אינו נזקק למתח עלילתי מבוים מדי. המבנה הפוליטי הישראלי הוא שמניע את הסיפור

קרן דותן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
קרן דותן

בספרו על בטהובן כותב חוקר התרבות תיאודור אדורנו כי יצירותיהם המאוחרות, הבשלות, של יוצרים חשובים – שלא כמו פירות – מתירות לעצמן לזנוח את הטון המתקתק לטובת איזו חומציות לא נעימה. במקום ההרמוניה המעוגלת שהאסתטיקה הקלסיציסטית תובעת מהיצירה, הן לא חוששות להפגין את קמטיהן, את צרימתן. הסובייקטיביות של היוצרים ביצירותיהם המאוחרות כבר חסרת סבלנות לקונבנציות, מצהירה על עצמה ללא כחל וסרק, פורצת דרך קוויה המוחלקים של הצורה, מקריבה אותה למען צורכי ההבעה שלה. לא כך אצל בטהובן: כאן, כותב אדורנו, הסובייקטיביות של היצירות המאוחרות לא נזקקת להצהיר על עצמה במבעים אקספרסיביים, הפורצים את גדרי הצורה. יצירותיו המאוחרות דווקא נוטות יותר אל הנוסחאות הקונבנציונליות החשופות המשובצות כעת בתוך טון אניגמטי חמקמק, מותירות את המבעים "נטולי אגו". התמציתיות של הסגנון המאוחר לא מנקה את השפה המוסיקלית מעודפים ריקים ממבע אלא ההפך, משחררת אותה מהאשליה שהיא נשלטת על ידי סובייקטיביות עמוסת מבע.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ