המוזרויות בסיפוריו של אורי ניסן גנסין

פרק שני במסה לציון מאה שנה למותו של גנסין, והפעם על נטייתו לנצל את המרחב של העברית כדי לבחור דווקא את המלים הנראות "מוזרות"

דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דן מירון

נפתלי, גיבור הסיפור “בינותיים” של גנסין, שרוי במצב מתמשך של "בינותיים". הוא נע בלי הרף בין תודעה להדחקה, בין תחושת מצוקה לבין מיהמוה ורגעים של רווחה מדומה. איש צעיר משכיל, שפעם אף דימה לעצמו שיש לו "איזו שייכות לדברים שבספרות", הוא "נפתול נפתל" בין הכרה אותנטית בחוסר המשמעות של קיומו לבין האשליה (המופרכת באופן אכזרי על ידי חברו ראטנר) ששינוי מקום יכול להביא גם לשינוי מזל, ושיציאה מעיר הולדתו, בה הוא מתפרנס מהוראת "שעות" (הכנה אקסטרנית של נערים ונערות לבחינות כניסה לבתי ספר תיכוניים), לאיזו אודסה רחוקה או בירת תרבות אחרת תשנה את מסלול חייו, שהרי "בטוח היא, כי יד הפרובינציה בכל, כלומר, לחלוטין – בכל". תוכניותיו של נפתלי אינן מתממשות. בסוף הסיפור, אחרי שהשלים עם מותו של חברו, הוא בכל זאת ממשיך לספר לאיזה מכר שנקרה לו אקראית בסוף יום העבודה המייגע שלו בחדר הילדים "הצהוב" שבביתה של מרת חשקיס, "שבימים האחרונים החליט אפילו לצאת את העיר, אלא שבבירור עדיין איננו יודע כלום".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ