מהו הייחוד הסגנוני של גנסין

גנסין קורע את ההמשכיות העניינית של הסיפור ופוער בה סדק רחב דיו להפיל לתוכו את הקורא. פרק שלישי במסה על המוזרויות בסיפוריו של גנסין

דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דן מירון

מה השיג גנסין באמצעות התכונות ה"מוזרות" כל כך של סגנונו? בראשית המאה העשרים ציינו אלה שלא הסתייגו מסיגנון זה (והמסתייגים היו מרבית המבקרים ואולי גם רוב הקוראים) את תרומתו להרחבת אפשרויותיה של העברית הספרותית. ברוח האתוס של הרחבת הלשון וקירובה המרבי ללשונות המדוברות הצביעו מבקרים בולטים (כגון יוסף קלוזנר) על הההתגברות של גנסין על הקשיים שהציבו לפניו מגבלותיה של השפה, ביחוד בתחום הכינוי של בעלי חיים, צמחים וכו’. הנה, למשל, הציפור הקרויה בגרמנית Ralle (ובלטינית Rallus), ציפור בעלת קול מנסר וצורם, שהיתה חשובה מאוד לגנסין לשם תיאור הסביבה שבה נמצאו גיבוריו, כשהיו יוצאים מעריהם אל ה"טבע", נקראה אצלו "רגלי", מכיוון שהיא מהדסת ברגליה יותר מאשר מעופפת. אמנם, הכינוי נתחדש על ידי ש"י אברמוביץ ב"תולדות הטבע" שלו, בכרך "העוף", וגנסין שאב אותו ממקור זה. היתה דרושה לו מלה בשביל מחשוף, עמד ומצא במקורות את ה"קָרֵי". היה לו צורך להדגיש (ב"אצל") את חוסר הזהירות של דינה ברבש הרופאה בעת שטיפלה בחולה במחלה מידבקת. עמד ומצא תואר שם: "חולה פִּסיוני" – היינו חולה, שמחלתו "פושָֹה" ועוברת מאדם לאדם - על פי המלה המישנאית הנדירה פִּסְיוֹן ,שמשמעותה: התפשטות, בעיקר של נגע או מחלה (סדר טהרות, מסכת נגעים ג', ג': "עור הבשר מטמא...בשלושה סימנין: בשער לבן ובמחיה ובפִסְיוֹן") וכו' וכו'.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ