רוח הפסיכדליה

"סרג'נט פפר", האלבום הראשון של הביטלס שבו הצורה חשובה כתוכן, ולמעשה מגבירה את תהודתו. זה ניכר בעטיפה האיקונית שלו מאת יוצר הפופ־ארט פיטר בלייק, אבל גם בעוד הברקות צורניות, כולן תקדימיות

אורי משגב
אורי משגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי משגב
אורי משגב

על הדרך הארוכה והמתפתלת להקלטת "סרג'נט פפר" השפיעו שתי החלטות דרמטיות. הראשונה, באוגוסט 1966, היתה דווקא הימנעות, לא לעשות משהו אלא לחדול מלעשות משהו. היא התרחשה ללא תכנון מוקדם, כמעט בלהט הרגע: החלטה על הפסקת ההופעות החיות של הלהקה. זו התקבלה דווקא בהנהגתו של ג'ורג' האריסון, שחרג לפתע ממופנמותו ולמעשה הנחית אולטימטום על חבריו ללהקה, ובעיקר על המעטפת הניהולית והארגונית שלה. ברגישותו היה האריסון הראשון לזהות את המחיר הכבד מנשוא שגבתה שיגרת ההופעות מהלהקה וגם את הפער הבלתי נסבל שהלך ונוצר בין הקקפוניה באצטדיונים לבין המוסיקה המוקלטת של הביטלס, מוסיקה שהלכה ונעשתה מתוחכמת, מורכבת ומעודנת, ולמעשה בלתי אפשרית לביצוע הולם על הבמה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ