אוכל אש שותה אש שר אש ואינו נוטש

כיורשו העיקרי של ביאליק קיבל אורי צבי גרינברג את מורשתו, אך תוך כך גם שינה אותה עד מאוד, מתח והרחיב את המודל הביאליקאי ועשה בו את השימוש הרדיקלי ביותר שניתן היה לעשות בו בתנאי העידן הפרה־ישראלי. הוא הקצין את הדיאלוג עם הקולקטיב היהודי, דיאלוג צולפני, זועם, מנחם, אוהב ובעיקר מחויב התחייבות ללא הגבלה. פרק ראשון במסה על שירתו של אצ"ג עם תום השנה ה—120 להולדתו

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

אורי צבי גרינברג נכנס פעמיים לשירה העברית, פעם כממשיך ויורש ופעם כמהפכן הורס ומחדש. בראשונה, בעודו נער בן 16, נכנס כניסה צנועה וחרישית כרומנטיקן מאוחר, מחברם של שירים מוסיקליים קצרים רוויי יגון־נעורים, "צער עולם" שסיבותיו אינן ברורות, נופי נהרות ואגמים בשקיעה מדממת. בשנייה, כעבור עשור שבמהלכו נעשה לאחד ממחדשיה המתפרצים של שירת יידיש (בעיקר בפואמה הגדולה שלו "מפיסטו", 1921), כרוכה היתה כניסתו המהדהדת לשירה העברית בהכרעה האידאית הציונית שהכריע כשנחלץ מרוח הניהיליזם (שהשרתה עליו התנסותו בקרבות השוחות של מלחמת העולם הראשונה), התנתק (אמנם, לא התנתקות מוחלטת וסופית) מן הכתיבה ביידיש ועלה לארץ ישראל בשלהי 1923. הפעם הוא נתגלה כמורד המבקש לערער את יסודות הבית.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ