לא במרום האולימפוס המנוגן, אלא בעמק האדם

בעוד שביאליק העיד על עצמו שהוא "נזיר אחיו" ושהאל משיח עמו בלשון בה "יתוודע לבחירי רוחו", אורי צבי גרינברג מעיד על עצמו שהיותו משורר הוא קללה ולא ברכה, או תוספת של פחד ורעדה המעיקה כחטוטרת על גב הקיום. פרק שני על שירת אצ"ג, לציון תום השנה ה-120 להולדתו

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

פנייתו של אורי צבי גרינברג אל הקולקטיב היתה חסרת התניות, כמו שעשה ביאליק לפניו. המשורר פנה אל נמעניו בהצהרה: "הנה לכם כוח גרוני, פי, שפתי העברית, וידי התופסות בקולמוס המקונן!" ומהצהרה זו לא נסוג ולא יכול להיסוג.

כל זה גלוי וידוע לקוראי שירת גרינברג. לעומת זאת, פחות ברור לרבים מקוראים אלה השימוש שעשה גרינברג במרכיב השני במודל הביאליקאי: מרכיב המודעות המועצמת להוויה הסוביקטיבית, הנאמנות לעולמו האידיוסינקרטי של היחיד ולאירועים הנפשיים המתרחשים בקרבו. האמת היא שגם בתחום זה, ממש כבתחום האחר ואולי גם יותר מאשר בו, אימץ המשורר את המודל הביאליקאי הדו־קוטבי ותוך כך גם הקצין אותו במידה שאולי אין דומה לה בשירה העברית עד ימינו. כמו העשור הראשון ביצירת ביאליק (1899-1890) גם העשור הראשון ביצירת גרינברג (1920-1912) הוקדש בעיקר לעבודה המפרכת של גילוי ממדיו האמתיים של העצמי בדרך הקילוף של שכבות הבידוד וההסתרה שחיפו עליהם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ