אני רואה כבר סיעת־אווירוני במחוג על פני הר הבית

אורי צבי גרינברג הגדיר את עצמו לא אחת כ"רואה", כלומר, מי שחוזה את העתיד בתמונות חיות, או לחילופין כ"איצטגנין", הרואה בפועל את הנעשה במרחקי החלל שהעין הבלתי מזוינת אינה חודרת אליהם, או כ"אספקלר", כראי המשקף בעקיפין, אך במלוא חיותה של התמונה הברורה, את הנסתר מן המבט הישיר. פרק אחרון על שירתו של אצ"ג, עם תום השנה המאה העשרים להולדתו

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

השינוי שחולל אורי צבי גרינברג במרכיב הדיאלוגי־הציבורי של המודל הביאליקאי המיר את האתוס הרומנטי של הגבורה וההתגברות, כבחירה הומניסטית־מוסרית, באתוס שעוצב בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה ובשחיטות הגדולות של 1919-1918, שבישרו את הכיליון שהיה צפוי ליהודים שעל "אדמת הצלב". אל מול המוני ההרוגים, הפצועים, חסרי הבית וחסרי הישע נעשתה התביעה לגבורה ("לבשו נא עוז! דרכו נא עוז!") אפשרית רק כשהפכה מתביעה מוסרית־אסתטית (רתיעה מן הכיעור שבחולשה) לזעקת אין ברירה קיומית.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ