אין מקום לחרטות

כבר בשנת 1922 הועמד הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר על טעותו, שאת החיבור שעליו התבססה עבודת הפוסט־דוקטורט שלו כתב הפילוסוף הימי־ביניימי תומס מארפורט, ולא ג'ון דון סקוטוס. אך הוא התעקש שלא לתקן את הטעות, כפי שהתעקש שלא להתחרט על היותו חבר במפלגה הנאצית. שכן לשיטתו, אין מקום להתחרט על דבר שהיה אמת אותנטית בשעתה, גם אם חדל להיות אמת

אבנר בן־זקן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר בן־זקן

מרטין היידגר הוא פילוסוף מעורר מחלוקת, וחבל שלא רק בשל השאלה הפילוסופית המסעירה "מה המשמעות של 'להיות'?". הזדהותו הפעילה עם הנאצים, ויתרה מכך אי-הבעת חרטה על והשתיקה בנוגע לשואה טילטלו, מאז ועד היום, רבים בקהילה הפילוסופית. "היינו כולנו בהלם", סיפר תלמידו האנס גיאורג גדמר על הגילוי שהמורה שלו הצטרף למפלגה הנאצית, "אמרנו לעצמנו 'אלוהים, הוא איבד את דעתו'." אבל, יש גם הטוענים שהוא לא איבד את דעתו, וכי הפילוסופיה שלו היא נאצית במהותה. זאת מכיוון שהאדם המוסרי-והרציונלי העומד מול העולם והאל הפך אצל היידגר לאינדיבידואל אותנטי - 'היות-שם' (Dasein), לאדם העומד מול עצמו, לאובייקט המוגדר על-ידי היחסים שלו בין מה שהוא עתה לבין אופק האפשרויות של מה הוא יכול להיות בעתיד, ואיזה ייעוד הוא רוצה למלא בעולם. לטענתם הוא בעצמו חיבר בין הפילוסופיה שלו לבין הנאציזם, בהרצאה לרגל מינויו ב-1933 לרקטור אוניברסיטת פרייבורג. שם הרחיב למעשה את מושג האינדיבידואליות האותנטית לממדים לאומיים, והשליך אותו על "קהילת העם" הגרמני - תפישת לאום אורגנית שחיפשה את מקורותיה מעבר להשפעת הנצרות, והמבוססת על הוויה קולקטיבית אותנטית. אך, האם באמת המקורות של הפילוסופיה שלו חורגים מהמסורת המערבית, מהמסורת היהודית-נוצרית? והאם יש הסבר פילוסופי לכך שמעולם לא הביע חרטה על תמיכתו בנאצים?

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ