קולנוע

שם אני והמצלמה שלי חופשיים

הרבה לפני שהעפיפונים והבלונים נחתו אל קרקע המציאות של היישובים והשדות בעוטף עזה הם התעופפו בקולנוע הפלסטיני כמכשירים של החלום והדמיון

נורית גרץ וג'ורג' חלייפי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נורית גרץ וג'ורג' חלייפי

לקראת סוף הסרט "ילדי האבנים", שנוצר על ידי הבמאים הפלסטינים ג'ורג' חלייפי וזיאד פאהום, מטוס צבאי ישראלי חוצה את השמים מצד אחד של המסך אל צדו האחר ומותיר אחריו עשן ורעש. את מקומו תופס עפיפון שצובע את השמים הכחולים בצבעי אדמה, חול וים, וממשיך לעופף עד שהמסך מוחשך.

העפיפון בסרט הזה הוא רק אחד מעשרות, אולי מאות, עפיפונים שהתעופפו בקולנוע הפלסטיני עוד זמן רב לפני שנחתו אל קרקע המציאות של היישובים והשדות בעוטף עזה. ולא רק עפיפונים היו שם, גם בלונים וציפורים ולפעמים גם סתם דברים מעופפים. למשל קערה ובה תבשיל מקלובה שהתעופפה בסרט בשם "מקלובה" (רשיד משהראווי) מעבר לבית אבן דמיוני. עברה מרחבים, הגיעה לירושלים, המשיכה לשייט על פני החומות, הגיעה אל מסגד אל אקצה ושם, מעל לכיפת הסלע, נעצרה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ