ממואר | החי מבור המוות

"אותה שעה הבטנו אנו במוות, ישר לעיניו. והוא נראה לרגע כמי שהסיט את עיניו מאתנו"

דוד יהונתן גרינברג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד יהונתן גרינברג

עם עלות היום, בין קרני השמש המקרינות את חומן אל האדמה, ירדה עלינו משמים אש תופת ועשתה בנו שמות. מבין לשונות האש, המוות הישיר אלינו את מבטו הקר. ונדמה היה כי עיניו מרצדות על פנינו והוא אף קורא בשמנו. ובתנועה עוברית ככל האפשר, נצמדנו לאמא אדמה. ביקשנו שתגן עלינו. ביקשנו שתשמור עלינו. והיא המשיכה לרעוד למשך שניות לא מעטות, גם לאחר תום אותו גל. שמא אף היא זעקה מכאב. כעבור זמן קצר באה הרעשה נוספת, קשה מקודמתה. ליד המקום שבו שכבתי, היתה עמדה חפורה היטב ובה שכב חייל קומנדו סורי שנהרג זמן קצר קודם לכן. מתחילה לא עלה בדעתי לבקש מחסה באותה שוחה. אבל כשהמוות נעץ שוב את מבטו בי, זינקתי לבור, נצמדתי לגופת החייל הסורי המת, שנראה כישן. וכך שכבנו צמודים זה לזה למשך דקות ארוכות עד חלוף ההפגזה. והתחושה הקשה הזאת נצרבה עמוק בנפשי. וכך התברר, שהבור שחפר החייל הסורי, מתוך כוונה שישמש אותו לפגיעה בנו, שם הוא מצא את מותו ואני ניצלתי. באותם רגעים התחייבתי שאם אצא חי מהסיטואציה הזאת, אדאג לכך שגופתו תיקבר באופן מכובד ולא תושאר חשופה על מקומה. וכך היה. דורון, חברי הטוב מימי הטירונות בשירות הסדיר וכן ביחידת המילואים, מספר שהוא ועוד כמה חיילים מצאו מחסה בעת ההרעשה הכבדה מתחת לטנק ובכך ניצלו חייהם. כך קרה שהפלדה הקרה היתה לרגע כאם המגוננת על בניה. ובעודנו שוכבים על האדמה, עבר פעם אחר פעם נגמ"ש יחידת הפינוי הגדודית שהיתה קרויה "היפנצ'יקים" (יפ"ן — יחידת פינוי נפגעים). ובתוכו ועל סיפונו הושכבו הנפגעים. מכוסים לא מכוסים בשמיכות. והמראה הזה היכה בנו קשות. זכורה ביותר התמונה של הנעליים, הנעליים האדומות שביצבצו מתחת לשמיכה. נעו מטלטולי הדרך, והן היו כבועטות כלפי שמיא, ומסמלות את הזעקה על אובדן החיים הצעירים. אותן נעליים אדומות, שכל כך היינו גאים לנעול אותן, שנתנו בנו סימן היכר. ויכולת לשמוע את הדממה בוכייה. אלא שאותה שעה הבטנו אנו במוות, ישר לעיניו. והוא נראה לרגע כמי שהסיט את עיניו מאתנו.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ