שבוע למותו של אברהם יבין | בסוף גילינו: Tundish הוא משפך

תירגמנו יחד את "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר. "עם עובד" וכל מו"ל ישראלי אחר סירבו להוציא אותו לאור כי הוא נתפש כספר גס הכתוב בלשון קלוקלת. נאלצנו להוציאו לאור בכוחות עצמנו, ולפי שכמעט אף חנות ספרים לא רצתה להציג את הספר למכירה ואף עיתון לא רצה לכתוב עליו ביקורת, מכרנו מעט עותקים מעגלות רחוב שמכרו "עודפים"

דניאל דורון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל דורון

הכרתי את אברהם יבין בנעורי ברחוב, בקטע של שדרות רוטשילד ליד בית הספר ביל"ו. צעירים וצעירות, רובם בוגרי בית הספר הדתי ביל"ו (לילדים) או תלפיות (לילדות), התגודדו ופלירטטו בקטע הרחובות הזה שהיה לא רחוק מביתו של אברהם ברחוב מרמורק ומהיכל התרבות. בנו של מנהל ביל"ו, נתן מישורי ז"ל, היה פסנתרן מחונן, והוא או אולי המשורר אברהם יהל צירפו לחבורתנו את אברהם, שהיה ידוע אז כ"טנק הרוסי", מי יודע למה. אברהם היה שותף לאהבת המוסיקה של נתן, שלנגינתו האזנו שעות בעת שתירגל סונטות של מוצרט ובטהובן ולהבדיל בלה ברטוק. למוסיקה הקדשנו, נתן, אברהם ואנוכי גם כמה ערבים בשבוע. מחצר הבית הסמוך לבית העם, שבו ניגנה אז התזמורת הפילהרמונית, האזנו פעמים מספר לכל קונצרט. כסף לרכוש כרטיסים לא היה לנו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ