חיים באר

הדבר היה לפני למעלה מארבעים שנה. באחד מאותם ימים רחוקים של שלהי שנות השבעים סיימתי סוף־סוף להעתיק אל נקי את כתב היד של "נוצות", רומאן שעליו עבדתי לסירוגין במשך כשש שנים, ובוקר אחד, לאחר התלבטויות ודחיות, אזרתי אומץ ונכנסתי עם תיק הקרטון שבו היה צרור אל חדרו של אברהם יבין שהיה ממש מול חדרי שבהוצאת עם עובד. אברהם אמנם היה עמיתי במערכת וכבר אז שררה בינינו חיבה הדדית, אבל כל אלה לא היה בהם כדי להפיג את החרדה מפני הרגע שבו תשזוף עין הנץ של עורך "ספרייה לעם" את צרור הדפים הכתובים בצפיפות.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ