רק על דבר אחד אף אחד לא דיבר: שקודם כל צריך להיות בני אדם

היתה אצל דליה רביקוביץ נימה בריאה מאוד של חולין ביחסה לכתיבת שירה. כל התייחסות רומנטית או מקדשת למלאכת הכתיבה נראתה לה כמו עבודת אלילים. "אני אשה חרדתית", היא אמרה, "ויש מעט מאוד חרדות שאין לי. אבל חרדה אחת מעולם לא היתה לי: אף פעם לא פחדתי שאפסיק לכתוב". ב–21 באוגוסט מלאו 14 שנה למותה של דליה רביקוביץ

דורי מנור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דורי מנור

אני זוכר ביקור אצל דליה רביקוביץ, בדירתה שברחוב יהואש. הייתי שם עם כמה מחברי לכתב העת "אֵב", כולנו היינו בני עשרים וקצת. דליה היתה בתקופה של דיכאונות קשים, אבל בין דיכאון למשנהו היא הזמינה אותנו אליה ואירחה אותנו בנדיבות אופיינית: לא נדיבות חומרית אלא נדיבות רוחנית גדולה כלפי צעירים ממנה. לא היה בה שמץ מאותה מרירות או קנאה שאנשים צעירים מאוד מעוררים לא פעם במבוגרים מהם, ובייחוד צעירים מוכשרים. ענייני משק בית מעולם לא היו הצד החזק של דליה, ודאי לא בימי המצולות שלה. היא הציעה לנו קפה והגישה לנו אותו עם חלב חמוץ.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ