יוסף דן
יוסף דן

דבריו של יוחנן פלוסר ("תרבות וספרות", 20.9) על גורלן של ספריות של חוקרים ויוצרים נכוחים ונוקבים, ואני שותף לתסכולו בתור חוקר בא בימים בעל ספרייה גדולה שאיני יודע מה יעלה בגורלה. ההערות הבאות נועדו לאשש את דבריו ולהבהיר נקודות אחדות שהעלה במאמרו.

הוא מזכיר כדוגמה חיובית את שימורה של ספריית עגנון בביתו, ואמנם יש בכך הישג חשוב הראוי לכל שבח. ואולם ראוי להזכיר כיצד נתגלגלו הדברים. ייצגתי את מדעי היהדות במשלחת של האוניברסיטה העברית שביקרה בספרייתו של עגנון לאחר מותו. השתתפו בה פרופ' נתן רוטנשטרייך, רקטור האוניברסיטה העברית, ופרופ' אפרים אורבך, נשיא האקדמיה הלאומית למדעים. משפחתו של עגנון ביקשה למסור את הספרייה העשירה לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי והספרייה סירבה. היא קלטה את ארכיונו של עגנון והיתה מוכנה לקבל את הספרים הנדירים שלא נמצאו באוספיה, אך לא את הספרייה כיחידה שלמה. המשפחה, בצדק רב, סירבה לפרק את הספרייה ולהוציא מתוכה את מיטב אוצרותיה. לשווא טענתי שיש לשמור על שלימות הספרייה. בספרים רבים היו הערות שוליים והדגשות של הסופר שחשיבותן רבה למחקר, וכן נכלל בה אוסף של ספרות גרמנית שהעיד על היקף עולמו הרוחני של עגנון ועל המקורות שהשפיעו עליו. הספרייה הלאומית עמדה בסירובה, והספרייה נותרה שוממת עד שנמצא לה גואל מחוץ לעולם האקדמי המקיים אותה עד היום.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ