קולנוע | סובייקט ללא סובייקטיביות

על הסרט "האירי" בבימויו של מרטין סקורסזה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רעיה מורג

למן הרגע שתנועת המצלמה הארוכה והמפותלת בפתיחת "האירי" (מרטין סקורסזה, ארה"ב, 2019) מובילה את הצופה למבוכי מוסד לקשישים ועד שהיא נעצרת, ברור לצופה שהוא שבוי בעולם של במאי שיכולתו הקולנועית מהפנטת. יחד עם זאת, היא מעלה בזיכרון באופן בלתי נמנע את תנועת המצלמה המפורסמת ב"החבר'ה הטובים" (סקורסזה, 1990), כשאיש המאפיה הנרי היל (ריי ליוטה) מפלס את דרכו במעמקי הבניין עד לכניסתו כאורח מכובד למועדון הלילה. התנועה הארוכה, החלקה, ללא "קאטים", לוכדת באופן סמלי את יכולתם של היל ושל סינדיקט הפשע להגיע מן התחתית ללב העולם המהוגן ולשלוט בו. אך פנייה זו לזיכרון הצופה אינה רק בגדר החייאה של חוויות־עבר סינפיליות מעולמו של סקורסזה, המוכרות לצופיו הנאמנים. כבר בפתיחתו "האירי" מאותת לצופה כי הוא סרט שמתאבל על מות הז'אנר (סרט המאפיה) ובו בזמן מכחיש זאת ומחיה אותו בכל דרך אפשרית.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ