אילו סוכני המוסד היו מצליחים ללכוד את היטלר בג'ונגל באמזונס

פרשן התרבות היהודי ג'ורג' סטיינר היה אליטיסט שהאמין שיש לשנן על־פה יצירות מופת, שהפרובוקציה היא שליחות, שהשואה היתה מרד אימפולסיבי כנגד "הרודנות המוסרית" של המונותיאיזם היהודי, ושהאנטישמיות היא סוג של זעקה אנושית, בבחינת "עזוב אותי במנוחה!" נגד הלחץ המוסרי שמייצגת היהדות. הוא מת ב-3 בפברואר בגיל 90

אריה דובנוב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריה דובנוב

"לעצים יש שורשים הנטועים עמוק בקרקע", נהג אביו של ג'ורג' סטיינר לומר לו, "אולם לבני אדם יש רגליים, כדי שיוכלו לקום וללכת". פסוק זה מבטא בתמצית את השקפת עולמו של המסאי, הסופר ומבקר הספרות רב הפעלים שהלך לעולמו בראשית החודש בגיל 90.

סטיינר נולד בפאריס באפריל 1929 למשפחה יהודית אמידה מווינה שעקרה לצרפת שנים ספורות קודם לכן. את אווירת הלמדנות הרב־לשונית ספג מצעירותו: אביו, הבנקאי ד"ר פרידריך גיאורג סטיינר, החל ללמד את בנו את האיליאדה בשפת המקור בגיל שש, ואילו אמו אלזה פראנצוז, שאותה תיאר כ"ווינאית בכל רמ"ח אבריה", רקחה לו תוכנית לימודים באנגלית, צרפתית וגרמנית. "לא פעם היתה אמי טובת המזג מתחילה משפט בשפה אחת ומסיימת אותו בשפה אחרת", כתב סטיינר ב"אֶראטה" (Erata), האוטוביוגרפיה הספרותית שלו ("אראטה" יצא לאור בתרגום עברי של יוסי מילוא בספריית אפקים, עם עובד, 2001). עם נפילת פאריס לידי הנאצים נמלטה המשפחה לארה"ב. לטענתו, הוא היה אחד משני התלמידים היהודים היחידים מבית ספרו בצרפת ששרדו את השואה.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ