"החיה בבטן" מאת ערן צור: פרק לקריאה

וכך הוא נפתח: "הפיאט הקטנה מיטלטלת בעיקול הכניסה לכביש החוף. הספסל האחורי גדוש בארגזי קרטון. מקדימה יושבים אימו והוא, היא נוהגת. פתאום הוא מבחין שהאוטו מזגזג בין המסלולים הריקים ממכוניות"

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

פרק 1

הפיאט הקטנה מיטלטלת בעיקול הכניסה לכביש החוף. הספסל האחורי גדוש בארגזי קרטון. מקדימה יושבים אימו והוא, היא נוהגת. פתאום הוא מבחין שהאוטו מזגזג בין המסלולים הריקים ממכוניות. ההכרה מבזיקה כברק מאיים — היא מאבדת את השליטה בהגה. בתושייה, שבמבט לאחור לא ידע מהיכן גייס, הוא שולח את ידו השמאלית, אוחז בהגה ומייצב אותו. אימו מביטה בו מופתעת, מזועזעת ומבולבלת. כשהוא מרפה את אחיזתו בהגה היא חוזרת להביט קדימה אל הכביש שלפניהם, מכוונת את הרכב למסלול הימני. שתיקה מוחלטת שוררת בחלל המכונית. הריב האחרון הסתיים בהבנה שעדיף שהם לא ידברו ביניהם. וכעת, למרות הסכנה הגדולה שחלפה, הם ממשיכים לשתוק. מד מיכל הדלק מורה על פחות מרבע טנק. היא מטה את המכונית מהדרך הראשית אל תחנת הדלק חבצלת השרון. אחרי שהמתדלק מסיים היא שוברת את השתיקה: "בוא, נשתה כאן כוס קפה," מצביעה על פונדק הדרכים שבתחנה. הוא יוצא מהמכונית ונכנס אחריה. הם מתיישבים לשולחן מצופה בפורמייקה תכלכלה ודביקה. היא אומרת, "רז, מעבר להכול אני רוצה שתפנים שאני מאוד מאוד דואגת לך. פוחדת שיקראו לי לזהות אותך כשתהיה זרוק באיזשהו תא שירותים, גוסס מאיידס עם מזרק תקוע בזרוע." "מה?" הוא פולט תוך רתיעה וחושב, אחרי שהתוודיתי בפניה שאני מעשן חשיש היא כבר הפכה אותי לנרקומן גמור שהגווייה שלו זרוקה בשירותים ציבוריים באמצע עיר. היא לגמרי לא מכירה אותי, את הזהירות והפחדנות הבסיסית שהיא עצמה השרישה בי. "אני לא אדבק באיידס ואת לא תצטרכי לזהות אותי בשום תא שירותים. אל תדאגי. אני אשמור על עצמי ואסתדר יפה בתל אביב. ועכשיו בואי נחזור למכונית ונצא לדרך, אני רוצה כבר להגיע אל הדירה."

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ