"איילין" מאת אוטסה מושפג: פרק לקריאה

הייתם חושבים אולי שאני תלמידת בית ספר לאחיות או קלדנית, הייתם מבחינים בכפות הידיים העצבניות, בהרעדת כף הרגל, בנשיכת השפה. לא נראיתי מיוחדת משום בחינה

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

איילין / אוטסה מושפג

1964

נראיתי אז כמו כל בחורה צעירה שהייתם מצפים לראות באוטובוס עירוני, קוראת ספר ספרייה בכריכת בד על צמחים או על גאוגרפיה, שערי החום הבהיר אסוף אולי ברשת. הייתם חושבים אולי שאני תלמידת בית ספר לאחיות או קלדנית, הייתם מבחינים בכפות הידיים העצבניות, בהרעדת כף הרגל, בנשיכת השפה. לא נראיתי מיוחדת משום בחינה. קל לי לדמיין את הבחורה ההיא, מין גרסה זרה שלי, צעירה ועכברית, נושאת תיק עור אנונימי או מכרסמת בוטנים מתוך שקית קטנה, ממוללת כל אחד מהם בין האצבעות העטויות כפפה, שואבת את הלחיים פנימה, שולחת מבט חרד דרך החלון. אור הבוקר האיר את הפלומה הדקה שעל פניי, שניסיתי להסתיר בפודרה דחוסה בגוון ורוד מדי לעורי החיוור. הייתי רזה, גזרתי משוננת, התנועות מחודדות ומהוססות, היציבה נוקשה. עור פניי היה מכוסה בהמון צלקות רכות של פצעי בגרות, שטשטשו כל תענוג או טירוף שיכלו להסתתר תחת אותו מעטה ניו־אינגלנדי צונן וקטלני. אילו הרכבתי משקפיים אולי היו חושבים שאני חכמה, אבל לא הייתה לי סבלנות להיות חכמה באמת. הייתם מצפים ממני ליהנות מהדממה בחדרים סגורים, להתנחם בשקט משמים, להעביר מבט איטי על טפטים, קירות, וילונות כבדים, לא להסיט את המחשבה ממה שהעיניים רואות — ספר, שולחן, עץ, אדם. אבל אני דווקא תיעבתי שקט. תיעבתי דממה. שנאתי כמעט הכול. כל הזמן כעסתי והייתי אומללה מאוד. ניסיתי לשלוט בעצמי, וזה רק עשה אותי מסורבלת יותר, אומללה יותר, כועסת יותר. הייתי כמו ז'אן ד'ארק או המלט, רק בחיים הלא נכונים — חיים זניחים, חסרי ערך, בלתי נראים. אין דרך יפה לנסח זאת: לא הייתי אז אני עצמי. הייתי מישהי אחרת. הייתי איילין. 

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ