"מינימי" מאת רונית ידעיה: פרק לקריאה

לפני שנה בערך, בדרך חזרה מהים, החלקתי מול תחנת האוטובוס ועפתי על המדרכה. פועל ניקיון שבדיוק שפך קצת זבל לפח קרא לי, "היי, גברת, צריכה עזרה?" לא עניתי והמשכתי לשכב המומה ונעלבת

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

אלוהים

לפני שנה בערך, בדרך חזרה מהים, החלקתי מול תחנת האוטובוס ועפתי על המדרכה. פועל ניקיון שבדיוק שפך קצת זבל לפח קרא לי, “היי, גברת, צריכה עזרה?” לא עניתי והמשכתי לשכב המומה ונעלבת. הוא מיהר אלי ואחז בי בכפפות גומי, הרים אותי על הרגליים והחזיק בי עוד שנייה. התיישבתי בתחנה עם בגד ים רטוב מתחת לבגדים מול המכוניות שנסעו ברחוב הירקון, הרוב מכוניות פשוטות, לא כמו בחניה בכניסה לבניין שמשון של בורסת היהלומים, וכל מי שעובר יכול להשקיף על המכוניות המפוארות שחונות שם, צמוד לחלונות הגדולים, במגרש החניה הכי יקר בסביבה. רק מי שיש לו מכונית מפוארת יכול להרשות לעצמו כזה מקום. נשענתי לאחור, הסתכלתי על השמים מבעד לעננים ואמרתי בלי קול: אלוהים, אם אתה באמת שם, אולי תדאג גם לי? אולי תעזור גם לאחת כמוני לעשות משהו עם החיים שלה? עם החלומות שלה? משהו? ואחרי הפסקה קטנה המשכתי, ומה תרצה ממני בתמורה? מה כבר יש לי לתת לך? ואז, כאילו משום מקום, שמעתי קול קטן לוחש לי – חיים, את יכולה לתת לי חיים. נדהמתי. לא הייתי בטוחה שבאמת שמעתי משהו, אולי דמיינתי? אבל שאלתי שוב, די בחוצפה: ואיך אדע שאתה באמת קיים כמו שהרבה אנשים מאמינים, ואני לא סתם מדמיינת קולות? בבקשה בבקשה תן לי סימן, משהו לא צפוי, אמרתי לעצמי והסתכלתי על התנועה הזורמת, כמו למשל אוטו בצבע ורוד (זה מה שקפץ לי לראש). ואז, תוך רגע, ממש כמו בהזמנה, קפץ מולי בנתיב הימני אוטו ורוד (פולקסוואגן) ישן, הנהג בכובע מצחייה ומשקפי שמש. אולי הוא היה אלוהים. 

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ