"מסתערבים, אגדה ישראלית" מאת מתי פרידמן: פרק לקריאה

לא היו מים זורמים, והמאמינים השתמשו בדמיון. הם מילאו את הפה במים דמיוניים וירקו אותם שלוש פעמים. הם שאפו את המים לתוך האף ופלטו אותם שלוש פעמים

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

מחצלות על הקרקע, וקול קורא למאמינים: מהרו לתפילה!

זהו זיכרון מהימים שקדמו למלחמת העצמאות, ביום שישי בצהריים, מועד התפילה המשותפת בעולם המוסלמי.

אללה הוא הגדול מכול. אין אלוהים מלבד אללה. המילים בערבית הגיעו ממסגד אל־אקצה בירושלים דרך טרנזיסטור קטן.

ווּדוּא! אמר הגבר שבקדמת האוהל. רחצת היטהרות.

לא היו מים זורמים, והמאמינים השתמשו בדמיון. הם מילאו את הפה במים דמיוניים וירקו אותם שלוש פעמים. הם שאפו את המים לתוך האף ופלטו אותם שלוש פעמים. לחלק מהם היו מחרוזות תפילה. הם הרימו את ידיהם לגובה הכתפיים, כפות הידיים כלפי חוץ, ואז הניחו את ידם הימנית מעל ידם השמאלית באזור הסרעפת התחתונה ומפתח הלב ועקבו אחרי מנהיג התפילה. הם כרעו על המחצלות והצמידו את המצח לקרקע. כל זה הוטבע עמוק כל כך במוחו של יצחק עד שהוא היה יכול להציג בפני את סדרי הוודוא במטבח שלו כעבור 70 שנה — ידיים, פה, נחיריים, פנים — ואז להתחיל בתפילות, כאילו רק הבוקר הוא היה במסגד.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ