הארץ

על הספרות

אני מבקש לפתוח, ברשותכם, בדבר אחר למדי;[1] אני מבקש לספר דווקא על שנות ילדותי. ילד עירוני הוא ארכי-ילד, ספקן מלידה, אדון הרחוב, ואך טבעי הדבר שהוא בז לאותם – איך אומרים? – ראשי בטטה, אוכלי קש, עמי הארץ, עזים פזיזות, חורשי שדות; בקיצור, לילדי הכפר. אלא שבן הכפר מצדו מביט על בן העיר בבוז, והצדק עמו: הוא הלוא אדון השדות והיער, הוא מבין בסוסים ובבקר, הוא יודע להצליף בשוט, ולמרותו סרים כל אוצרות החלד – מענפי ערבות ועד פרגים בפריחתם. בן הכפר אינו בהכרח הקטון שבנסיכי תבל, שהרי בסביבתו נגלה לעיניו יותר משרואה כל יציר אחר בעולמנו: הוא יכול להתבונן במלאכתם של כל אומני הארץ.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ