הארץ

רשתות חזבאללה בדוכיפת היו אמנם שונות מאלה שעליהן ישבו בכידונית, אבל הפעילות הייתה דומה ותמיר לא התקשה להשתלט עליה.  האלחוטנים היו מאוד חביבים והם עזרו לו לזהות את התחנות ואת הפעילים. המתח הסמוי ששרר בין אלחוטנים לאנשי ב"ר בכידונית כלל לא ניכר כאן. ממש אחוות עמים, הוא חשב לעצמו. הרשתות היו פעילות מאוד ונפח התעבורה בהן היה משמעותי, אבל הפעילות נראתה שגרתית למדי. בסביבות חצות השתתקו הרשתות. תחנה אחת השמיעה פסוקי קוראן ותמיר נזכר שזה בעצם יום שישי. שלושה אלחוטנים וצפ"טית עברו לידו ושאלו אותו אם הוא רוצה לבוא לפאב באדמית. הוא אמר שהוא לבד פה והם אמרו שהב"ר תמיד לבד אבל הם גם ישנים ואוכלים ואם קורה משהו קוראים להם. הוא היסס קצת ולבסוף הסכים. הם יצאו אל האוויר הקריר ותמיר נשם אותו מלוא לוגמיו. אלמלא הצרצור המתכתי של האנטנות על גג הבניין והרחש הבלתי נמנע המאפיין כל בסיס צבאי המקום היה יכול להיות כמעט פסטורלי, הוא הרהר, אבל בעצם אפשר היה לחשוב כך גם על הקיבוץ שלו, או בעצם כמעט על כל מקום בארץ. הרי עברנו אותה לאורך ולרוחב בטיולים של תנועות הנוער. הנוף תמיד מעוצב על ידי איזו נמרצות צבאית או טרום־צבאית — נעלי פלדיום, נעלי עבודה, עוקבי־מים, מחנות אוהלים. הלכנו בה צמאים לאיזו שלווה טמירה, לאיזה יופי, לאיזה חסד, אבל בעצם הליכתנו, בעצם צורת הליכתנו, מעצם מה שהיינו ואיך שבאנו אליה ועליה, הפקענו ממנה את האפשרות לשלווה, ליופי, לחסד, הפקענו לתמיד.  

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ