אל לילות אחרים

עודד נעמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עודד נעמן

פעם בשבועיים אני מבקר את הבית של אמא, בדרך-כלל אני נשאר לישון. בלילה שנינו יושבים במרפסת, בקומה החמישית, בוהים בין הצמחים אל מרפסות הבניינים שסביבנו. לפני כמה שנים, ללא סיבה ברורה, אמא החליטה למלא את המרפסת שלה בעצים ופרחים. אנחנו יושבים בקרחת החורש המרוצף ושותים קוניאק שאמא קנתה באחת מטיסות העסקים התכופות שלה. רחשי שיחות ניתזים אלינו מדירות קרובות. הבניינים מסדרים את הדירות בצפיפות בשורות וטורים, כשיורד הלילה, ובדירות דולק האור, תמונות חיים של משפחות אלמוניות מרחפות אלינו מהחושך. ריצודי אורות העיירה הקטנה שלנו מקשטים את התמונות, ממלאים ברווחים המלבניים שבין הבניינים. פה ושם נשאב מעטה האורות אל חלקת שדה שחור. לרוב, האורות נמשכים על מישור לא-נראה, מדלגים בזהירות מכפר לכפר, כמו ילד בין אבנים שמבצבצות מנחל. לבסוף נדחסים האורות, כולם, אל עיר גדולה וביחד יוצרים מעטפת בהירה שמסמנת את החושך ומגינה על העיר. משב רוח נוסק בליטוף על מצחינו העטויים באגלי-זיעה מרצדים. האוויר לח וצונן, הוא נישא מן הים. הים לא רחוק מכאן. אמא אומרת לי שהיא מתכוונת למכור את הבית ולעבור לבית קטן שמתאים יותר לתקופה הנוכחית בחייה. אני מופתע, אף שהמעבר היה צפוי עוד מאז שאבא החליט לתקן דבר מה שלא היה ברור לו בחייו, ולעזוב. גם אז, כשאבא עזב, הופתעתי, למרות שאחיותי, שלושתן, ציפו למעשה המתקן, ציפו לו מתוך השקט הרב ששרר בבית, שקט שלא שמעתי כלל. מאז כולנו עזבנו את הבית הגדול ולכולנו בתים קטנים יותר, גם לאבא, למרות שהוא ואשתו מתקנים גם את זה ובונים עכשיו בית גדול, שבו תקלת היומיום האחרונה תיפתר והם יוכלו לחיות את העשור השישי והשביעי לחייהם בנוחות ויעילות מרבית - בית נוח למשפחה הגדולה (שלו ושלה יחד) ולנכדים המתחילים לצוץ בשנתיים האחרונות. אני מבין מדוע אמא רוצה לעזוב את הבית כפי שהבנתי מדוע הורי נפרדו. לי אין צורך ברור בבית, אני מבקר את הבית של אמא רק פעם בשבועיים, לפעמים פחות מזה. אך למרות זאת, ולמרות העובדה שאני גר מרחק שעה נסיעה, הבית נמזג אל הימים שלי, גם חדר השינה המרוחק שלי שואף ממנו איזה טעם עלום. חייהם המשותפים של הורי נתפשים בי היום כחיים אחרים שקדמו לחיי האמיתיים, חיים שהבית היה להם תפאורה והיום הוא מזכרת אחרונה, או הוכחה שאכן היו. משב אוויר דחוס רטיבות נעימה מרפרף בין העצים והצמחים המטפסים במרפסת, רחש עובר בסבך, רחש מנוקד בפרצי צחוק וקריאות מדירות שונות, מכיוונים שונים. מתגבשת תחושה של התקהלות; נדמה שאפשר למצוא מובן בקירבה שבין צעקה עצבנית מימין למטה, לבין צחוק מתגלגל מלפנים למעלה. אני מנסה להקשיב, במהרה הקולות נמהלים אחד בשני ומאבדים צורה. אמא ואני משוחחים עוד מעט. טוב לה עכשיו, אולי בפעם הראשונה מאז נפרדו, טוב לה. היא מצאה מה לעשות, היא אוהבת מישהו. "ואתה יודע מה", היא אומרת לי, פניה לובשות חיוך ממזרי, ממש כמו נערה - "גם הוא מעשן". אני צוחק. מאז שאמרתי לה שאני מעשן, לפני ארבע שנים, היא מזכירה לי שהיא, כאשה, לא מוכנה לצאת עם גבר מעשן, ושאני אקח זאת לתשומת לבי אם קשרי הרומנטיים חשובים לי. "את רואה", אני אומר כצפוי, "דברים אחרים חשובים באמת". היא מספרת איך הכירו, מתארת את הגבר החדש בחייה. משפטיה המהירים נמוגים ונמזגים אל מבטה, אנחנו יושבים שקטים, אני מחייך, ממשיך לשמוע את קולה הנלהב בהבעת פניה. היא מתנערת ממבטה המתמוסס בין הפרחים, מתעשתת, ושואלת מה קורה אתי - "הכל בסדר... אני בסך-הכל מרוצה, שום דבר מיוחד" - אני לא מבין איך משפט סתום כל-כך יוצא ממני. אמא מנסה שוב, שואלת לכל אחד מעיסוקי. מוזר, אין לי הרבה מה לומר לה על עיסוקי. אני מפרט את השינויים העיקריים בתחומים השונים, וכשאני גומר לדבר אמא מפהקת, לוגמת לגימה אחרונה מכוס הקוניאק, נעמדת, נפרדת ממני ללילה טוב, ונכנסת אל הבית. אני נשאר לבד במרפסת המלאה פרחים. לפני ארבע שנים, אחרי התיכון, הייתי יושב כאן כל לילה, מנסה לנסח נימוקים משמעותיים בעד ונגד גיוס לצבא. כל לילה הייתי מתייאש מחדש, וכבר החלטתי שעל מועד הגיוס להופיע במהרה, אם רק כדי להפסיק את ההתייסרות הנוראה הזאת. כחייל הייתי מעלה זיכרונות מסולפים, בין השאר הייתי מגבש את הלילות במרפסת, מספר לחברי שהייתי מתענג על הקוניאק והקריאה, נהנה מהבדידות. אני נאנח ומתרווח לאחור, סיגריה ניצתת, סתם כך, אין באש דבר מיוחד הלילה, אני מנסה להביט בעשן ומרגיש עצמי כופה משהו, נושף את העשן לאט, משהו חומק ממני, העשן נדמה מזויף, מסתיר, אני מכבה את הסיגריה ומרגיש מגוחך. אני שומע את דלת חדר השינה של אמא נסגרת בנקישה. נושם לאט את הדקות. ריח מתוק וסמיך נשפך ושופע מדפנות המרפסת, ריח מוכר של אחד הפרחים. מעולם לא ידעתי את שמות הפרחים של אמא, העיסוק בצמחים נראה לי תמוה, אלא שדווקא עכשיו אני מבחין בריח ונתקף צורך לדעת את שם הפרח שבריחו אני טובל, אני טובל בו כמו שטבלתי בימים שלפני הצבא, כמו שטבלתי כשנזכרתי, בימי הצבא, בלילות שלא היו. אני נעמד, מרחרח, מתייאש וקורא לאמא. אמא מכירה את כל הפרחים, היא בחרה אותם, היא אוהבת להתהלך במרפסת, להשקות ולהתבונן בהם. אמא באה, ממהרת, מעט מודאגת. אני שואל אותה לשם הפרח שמפיץ את הריח המתוק. היא לא בטוחה, עוברת ביניהם, מרחרחת, ממלמלת כמה שמות. לבסוף, מעט מוטרדת, היא מודה שאינה יודעת איזה מהפרחים במרפסת מפיץ את הריח, גם אינה יודעת את שמו, אבל יודעת שהוא מפיץ את ריחו רק בלילה. אני מחייך ומרגיש את עצמי נפרד לאט מהלילות במרפסת. לאט אני מבין, עם הריח הסמיך שלרגע נהפך חד והנה מתפוגג מעלי לשמיכת ערפל, מתוך האובך אני מבין - הלילות הללו חלפו מזמן, הבית נמכר, אני במקום אחר, העבר וההווה נשרו זה מכבר, וסביבי בטורים כבר לילות אחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ