בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה כן לטלפון

משבר ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום הכיפורים וביציאה מווייטנאם

תגובות

הנרי קיסינג'ר. תירגם מאנגלית: יצחק טישלר. עורך מדעי: יהושע פורת. הוצאת שלם, 469 עמ', 89 שקלים

מלחמת יום הכיפורים מעוררת בזיכרון הקולקטיווי הישראלי אסוציאציות ברורות: הפתעה, מחדל, עמק הבכא, החווה הסינית, מלחמות גנרלים והרבה כאב. אבל למלחמה הזאת היו גם היבטים אחרים, וספרו של הנרי קיסינג'ר, "משבר", שיצא לפני כשנה באנגלית ועתה, בהוצאת שלם, בעברית, מציג בצורה מקורית, מעניינת ואותנטית את הזווית האמריקאית שלה, זווית שלקראת סופה הפכה לדרמטית לא פחות מאשר התהפוכות בזירה המקומית.

הספר בנוי מתמלול שיחות הטלפון שניהל מזכיר המדינה מרגע שנודע לו כי מלחמה עומדת לפרוץ (פחות משעתיים לפני שפרצה) ועד לכינון הפסקת אש יציבה, ב-27 באוקטובר. בין תמלילי השיחות הוסיף קיסינג'ר דברי קישור והבהרה, המסייעים להבין את הקונטקסט שבו נערכו. הוא כרך בספר גם את סיום הנוכחות האמריקאית בוייטנאם, ואולם, לא רק לקורא הישראלי כי אם גם לעמיתו האמריקאי משבר זה הוא רק סרח עודף למשבר המזרח-תיכוני. עובדה היא כי כ-80% מהספר עוסקים באירועי אוקטובר 1973 ורק כמאה עמודים מוקדשים לעניין הווייטנאמי. מטעמים ברורים, ביקורת זו תתייחס לאירועים הקרובים יותר ללבנו.

ספק אם בתולדות ארצות הברית במאה העשרים היה מזכיר מדינה בעל עוצמה וכישורים דוגמת הנרי קיסינג'ר. במונחים אמריקאים הוא action intellectual - אותו טיפוס בעל הכשרה אקדמית מצוינת, שניחן גם בחושים פוליטיים נדירים המקנים לו את היכולת והנחישות לתרגם את התיאוריה למדיניות מוצלחת. למשבר אוקטובר 1973 הוא הגיע בשיא כוחו בשל הישגיו כיועץ לביטחון לאומי - בראש ובראשונה ה"דטנט" עם ברית המועצות, הפריצה ביחסים עם סין וסיום מלחמת וייטנאם. על הישגו האחרון אף קיבל את פרס נובל לשלום - זכייה שעליה התבשר במהלך ימי המלחמה.

קיסינג'ר גם הגיע למלחמה מצויד בקשרים הדוקים, לעתים אינטימיים, עם כל השחקנים המעורבים, למעט הסורים. כשנה לפני המלחמה פתח סאדאת ערוץ הידברות חשאי עמו ודרכו ניסה לקדם, ללא הצלחה, יוזמת הסדר כולל מול ישראל. מהמסרים שהעביר סאדאת לקראת סוף המלחמה ברור שנתן בקיסינג'ר יותר אמון מאשר בברז'נייב. עם אנטולי דוברינין, השגריר הסובייטי הוותיק בוואשינגטון, היתה לו היסטוריית יחסים יוצאת דופן מאז הבהיר ניקסון לסובייטים, עם כניסתו לתפקיד בראשית 1969, כי בכל העניינים החשובים עליהם לפנות לקיסינג'ר, ולא למחלקת המדינה. חילופי הבדיחות הטלפוניות בין "הנרי" ל"אנטולי" ולעתים גם הביקורת שיש להם על שולחיהם מרמזים על כך שהסתדרו טוב יותר זה עם זה מאשר עם הממונים עליהם או עם בני בריתם. וקיסינג'ר, אכן, גילה קוצר רוח כלפי מהלכי בני בריתו, עמיתים בממשל או סנטורים (וכמובן עיתונאים מטרידים), אבל גם כלפי ישראל, במיוחד כאשר זו איימה לשבש את מדיניותו לקראת סיום המלחמה.

ימי מלחמת יום הכיפורים היו גם ימי השיא של "המשבר החוקתי החמור ביותר של המאה" (עמ' 314) - קרי התפטרות סגן הנשיא ספירו אגניו ושורת התפתחויות דרמטיות בפרשת ווטרגייט. התוצאה היתה ניטרול הנשיא מכמה מהמהלכים החשובים ביותר והשארת הזירה לשליטה כמעט בלעדית של קיסינג'ר.

הביטוי הברור ביותר לכך ניתן במשבר הגרעיני שנוצר לאחר הפסקת האש. הקרמלין איים להתערב צבאית וארה"ב הגיבה בכוננות גרעינית ובאזהרה חמורה להימנע מצעד חד-צדדי. אבל ב-24 באוקטובר, בסביבות תשע בערב, כאשר המשבר - החמור מסוגו מאז משבר קובה של אוקטובר 1962 - החל להיווצר, הנשיא כבר ישן (או לפחות לא היה במצב שבו הוא מסוגל לנהל את המשבר), ועד תומו, בשעות הבוקר למחרת, הוא קיבל רק עדכונים על המתרחש ואישר, בדיעבד, את מהלכיו של קיסינג'ר.

מה שנתן לקיסינג'ר את היכולת לשלוט באופן שוטף באירועים ומה שהופך את הספר הזה למרתק כל כך אינו רק כישוריו האישיים, אלא גם העובדה שהמשבר מנוהל באמצעות הטלפון. במשבר הטילים בקובה, החמור שבמשברי המלחמה הקרה, התקשורת בין הבית הלבן לקרמלין היתה מסורבלת. קביעת המדיניות התנהלה בחדרי חדרים בשני הצדדים, כמעט ללא קשר ישיר ביניהם. ב-1973 המדיניות מתנהלת באמצעות הטלפון ויש רק אדם אחד שמחזיק באפרכסת המחוברת לכל הצדדים - הנרי קיסינג'ר.

וקיסינג'ר של אוקטובר 1973 הוא להטוטן בקרקס, הזורק לאוויר עם תחילת המשבר ארבעה כדורים ומצליח בלהטוטיו למנוע את נפילתם לקרקע עד סופו. כדור אחד הוא מערך היחסים עם ברית המועצות. נפילתו - קרי משבר ביחסים הבין-מעצמתיים - היתה עלולה לפגוע קשות בדטנט, שעל בניינו שקד מאז החל לשרת בממשל. הכדור השני הוא הכדור המזרח-תיכוני. כאן המטרה היתה מניעת הישגים סובייטיים ושיפור מעמדה של ארה"ב. בפועל קיסינג'ר חתר לסיים את המלחמה בנקודת שיווי משקל שתאפשר פתיחת מו"מ ישראלי-מצרי בשושבינות אמריקאית.

הכדור השלישי הוא ישראל. קיסינג'ר רואה בה בת-ברית - אמנם לא קלה - אבל קרובה, שאסור שתצא מהמלחמה חבולה מדי, הן בגלל החשש האמיתי לגורלה והן בשל הפגיעה בדימויה של ארה"ב כמי שאינה תומכת די בבנות-בריתה. אם היו לו ספקות בעניין זה, שורה ארוכה של סנטורים בכירים מתומכי ישראל צילצלו אליו להזכיר לו זאת. על כך שפך לא מעט את חמתו על השגריר דיניץ, שדירבן אותם לעשות כן. וישנו גם הכדור הרביעי - ווטרגייט ונשיא הנלחם על חייו הפוליטיים. כאן תימרן קיסינג'ר בין הימנעות ממעורבות כלשהי בפרשה לצד מתן תמיכה פרטית ופומבית בנשיא, כמי שמתפקד היטב בניהול המשבר החמור ביותר מאז משבר קובה.

שלוש סוגיות עמדו במוקד שיחות הטלפון של קיסינג'ר בזמן המלחמה: עיתוי הפסקת האש ותנאיה; הרכבת האווירית לישראל והמעורבות הסובייטית בקונפליקט. שאלת הפסקת האש ותנאיה לא עמדו במקום גבוה בסדר העדיפויות של כל הצדדים עם פתיחת המלחמה: מצרים וסוריה, מכיוון שהשיגו הישגים וציפו להישגים נוספים; ישראל, מכיוון שציפתה להביס את יריבותיה וארה"ב ובריה"מ, מכיוון שלא נטו לפעול בניגוד לצורכי לקוחותיהן.

אבל ב-12 באוקטובר השתנה המצב. ישראל, מחשש שהמשך הלחימה יביא לכרסום נמשך בכוחו של צה"ל, נתנה לקיסינג'ר אור ירוק לגלגל באו"ם הצעה להפסקת אש במקום - הצעה שתנציח את הישגי המצרים במלחמה. אם גולדה מאיר ודיין עשו זאת מתוך שהעריכו שהערבים ידחו את ההצעה, מה שיקל על ארה"ב לשלוח משלוחי נשק לישראל, הרי שטעו. משיחות הטלפון של קיסינג'ר עולה שבריה"מ, על דעת מצרים, היתה מוכנה לקבל צעד זה. מה שטירפד אותו בסופו של דבר היה המידע על הכוונה המצרית לתקוף ב-14 באוקטובר - מידע שישראל העבירה לקיסינג'ר כדי לדרבן את פתיחת הרכבת האווירית, וזה העבירו, עוד קודם לפתיחת המתקפה, לשגריר דוברינין.

כישלון המתקפה המצרית ומהלך הצליחה הישראלי הביאו לתפנית במלחמה. ערפל הקרב הסמיך שנוצר, כאשר המצרים לא הבינו את עומק מצוקתם, איפשר לקיסינג'ר למשוך זמן עד שמאזן ההישגים של שני הצדדים - שמירת הישגי המצרים ממזרח לתעלה וכיבושי צה"ל ממערב לה - נראה כמאוזן דיו. ניסיונה של ישראל לנצל את הפסקת האש השבירה כדי לכתר ולחסל את הארמיה המצרית השלישית איים על מאזן זה וכאן הפעיל קיסינג'ר את כל כוח השכנוע שלו, כולל איום בהפסקת הרכבת האווירית לישראל, כדי להציל את הארמיה השלישית.

סוגיית העברת אספקה לישראל עמדה על הפרק מראשית המלחמה. ארבעה גורמים, כך עולה משיחותיו של קיסינג'ר, עיכבו את העברת המשלוחים: קשיים לוגיסטיים עקב סירובן של חברות שכר אמריקאיות לטוס למזרח התיכון; חוסר הבנה למצבה הקשה של ישראל ותקווה כי הגלגל יתהפך בהקדם; העובדה כי בריה"מ טרם החלה במשלוחי אספקה משלה; ומצבו השברירי של הנשיא. לאחר 10 באוקטובר הובהרו לקיסינג'ר גודל הקשיים הלוגיסטיים ומצבה הקשה של ישראל, ונודע על תחילת רכבת אווירית סובייטית לאזור. הרכבת האווירית יצאה בסופו של דבר לדרך ב-13 באוקטובר, בשל הערכה אמריקאית כי בעיות האספקה של ישראל נעשו קריטיות. בצומת הזה לא היו חילוקי דעות בין מזכירי ההגנה והחוץ והנשיא אישר את המהלך. משיצאה הרכבת לדרך, היא הפכה למפגן כוח אדיר שנועד להראות לערבים את עליונותה הלוגיסטית של ארה"ב על בריה"מ ונחישותה הפוליטית לעמוד לימין בנות בריתה. ועם זאת, חשוב לציין כי פרט למטוסים נקלטו רוב התחמושת והציוד האחר בצה"ל רק לאחר המלחמה.

התערבות צבאית סובייטית במטרה לחלץ את מצרים וסוריה ממצב מצוקה הדירה אף היא שינה מעיני האמריקאים. איתות ראשון לאפשרות כזאת - העלאת כוננות בשלוש דיוויזיות מוטסות ואזהרות נלוות ב-1 באוקטובר, לאחר פגיעת מטוסים ישראליים במטרות סובייטיות בסוריה - נתקלה באזהרה של קיסינג'ר לדוברינין כי ארה"ב תתנגד לכל מהלך סובייטי חד-צדדי. כגיבוי, עיבו האמריקאים כוחות בים התיכון.

האירוע החמור יותר אירע לאחר הפסקת האש, כאשר ישראל ניצלה את חוסר השקט בחזית כדי להשלים את כיתור הארמיה השלישית המצרית. סאדאת פנה לשתי המעצמות ובריה"מ ניצלה זאת כדי להציע התערבות משותפת שנועדה להחזיר את המצב בחזית לזה ששרר לפני הפסקת האש. לחלופין, הבהירו הסובייטים, הם יהיו מוכנים לפעול חד-צדדית. כאן הפגין קיסינג'ר שוב את יכולתו הווירטואוזית: העלאת הכוננות הגרעינית האמריקאית היוותה מענה תקיף ומרתיע מול הקרמלין; חילופי איגרות עם סאדאת הביאו לבקשה מצרית להתערבות כוח בינלאומית ולא של שתי המעצמות; ולחץ ברוטלי על ישראל הביא להסכמתה להעברת אספקה הומניטרית לארמיה הנצורה. בכך תם המשבר - האחרון מסוגו במלחמה הקרה.

בין אירועים מרכזיים אלה שזורים אלמנטים רבים נוספים: ביטחונו המלא של קיסינג'ר בימי המלחמה הראשונים שהערבים יובסו במהרה ותסכולו ממהלך הקרבות בפועל; אי-יכולתו של המודיעין האמריקאי להבין אל נכון את מהלך הקרבות; ועיצורים בתקשורת הישראלית שמביאים, לדוגמה, את השגריר דיניץ לדווח ב-19 לאוקטובר כי צה"ל נמצא 56 קילומטר מקהיר; או משקלן המרכזי של אי-הבנות בשטח העלולות לטרפד, לקראת סוף המלחמה, את הסכם הפסקת האש.

בסך הכל, קיסינג'ר יוצר כאן סוגה חדשה של היסטוריה דיפלומטית. "משבר" אינו ספר זיכרונותיו - את אלה סיכם כבר קודם - וגם לא ספר מסמכים. דווקא מכיוון שמדובר בשיחות טלפון קצרות יחסית, הספר קל לקריאה. הוא מיועד לא רק לסטודנטים להיסטוריה וליחסים בינלאומיים, אלא גם לקהל רחב יותר, הרוצה לדעת כיצד נראתה המלחמה מוואשינגטון וכיצד מתנהלת דיפלומטיה מודרנית מתוחכמת. התרגום השוטף מקל אף הוא על מלאכה זו.

ד"ר אורי בר-יוסף מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

Crisis \ Henry Kissinger



הנרי קיסינג'ר, 2003


הנרי קיסינג'ר וגולדה מאיר, נובמבר 1973



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו