בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אולי התקופה של הסתרת הפנים לא תימשך עוד זמן רב

מטעם 2
כתב-עת לספרות ומחשבה רדיקלית

תגובות

עורך: יצחק לאור. מו"ל: עמותת השכמה, 142 עמ', 69 שקלים

את הקריאה בגיליון השני של כתב העת "מטעם" עשיתי לפי סדר מטעם, כלומר מתחילתו לסופו; אבל את הדיבור עליו אני מבקש לפתוח דווקא בטבורו. באמצע הגיליון האדיר הזה נמצאת אחת המסות החשובות שראו אור בעברית בשנים האחרונות: "חיים פגיעים", מאת הפילוסופית ומבקרת התרבות האמריקאית ג'ודית באטלר, בתרגומו של עודד וולקשטיין.

מדוע לפתוח דווקא בבאטלר? מפני שהשאלה שנשאלת במסה שלה היא השאלה שלא נשאלת מספיק בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות שלנו, אבל נשאלת כמעט בכל אחד מעמודי כתב העת הזה: מה יש למדעי הרוח "להציע לבני זמננו"? איזה טעם יש להמשך לימודי התרבות בתקופה שבה כבר ברור כי מה שהתחזה מאז שנות השמונים להיות "הפריחה של ביקורת התרבות" הצמיח בתוך התרבות הזאת מעט מאוד מוסר ביקורתי?

התשובה של באטלר לשאלה "המביכה" הזאת, והדרך שהיא עושה אליה, עמוקה ביופיה. היא באה אל התשובה ואל האמת שלה דרך כתיבתו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, ובמיוחד דרך מושג "הפנים" שלו.

"החובה המוסרית", כותבת באטלר בעקבות לוינס, "איננה דבר שבכוחי להעניק לעצמי; היא אינה נובעת מן המעמד הריבוני שלי או מחקירותיי הרפלקסיוויות. היא מגיעה אלי מאי-שם, לא קרואה, לא צפויה, לא מתוכננת" (עמ' 88). כבר כאן נבדלת באטלר מן המחשבה של השמאל הליברלי, למשל בישראל, שמבנה תמיד את המוסר כמה שנובע מתוכו, מטוב לבו ומן הקידמה שלו, וניאות לעתים "להרחיב" את תחולת המוסריות שלו גם לעבר האחר (הברברי כשלעצמו).

באטלר, עם לוינס, סבורה כי החובה המוסרית נולדת דווקא מפניו הפגיעות של האחר, הפנים הפגיעות שמספרות למתבונן את פגיעותם של החיים; כך היא כותבת: "להשיב לפנים, להבין את משמעותן, משמעו להקיץ אל פגיעותם של חיים אחרים או מוטב, אל פגיעותם של החיים עצמם. אינני יכולה להקדים ולהקיץ אל פגיעותם של חיי שלי, ואז לספח אל ההכרה הזאת את ההכרה בפגיעותם של חיים אחרים. עלי להקדים ולהכיר בפגיעותו של האחר" (עמ' 91).

אלא שהבעיה המוסרית של תקופתנו, ממשיכה באטלר, היא שאנו מנועים מלראות את פניו של האחר, או רואים אותן כבר מבעד למערכת הייצוגים המונופוליסטית של כלי התקשורת המערביים; אלה מראים לנו את פניו של האחר רק אחרי שכבר רוקנו מפגיעותם, כשאנושיותם כבר חוללה. כשהיא שבה ומראה לנו את פניהם של סדאם חוסיין ויאסר ערפאת, עושה התקשורת "שימוש בפנים כדי להשיג דה הומניזציה. במונחיו של לוינס, ההאנשה משמשת דווקא לגירוש הפנים המוליכות אלינו את האנושית" (עמ' 96). תחת תנאי הייצוג האלה, המעלימים את הפגיעות מן הפנים, "שוב איננו מסוגלים לשמוע את זעקתם של המעונים או לשעות לציוויין של הפנים" (עמ' 103). מה יכול להיות, לפי באטלר, תפקידם של מדעי הרוח לנוכח הסתרת הפנים הזאת? בדיוק הגילוי מחדש של פני האחר ופגיעותם, דרך מערכת הייצוגים הכוחנית שאנו כבושים בה ומחוצה לה: "אם נכון למדעי הרוח עתיד כלשהו כמוקד של ביקורת תרבות, הרי שהוא עומד על משימתה של ביקורת התרבות ברגע הזה שבו אנו חיים - להחזיר אותנו אל האנושי, היכן שאיננו מצפים לפגוש בו, בכל פגיעותו, על גבולה של יכולתו להיעשות מובן" (עמ' 103).

המאבק הזה על גילוים של הפנים, שאיננו עוד המאבק הפוסט-מודרני על פירוק הייצוגים אלא הוא מאבק מודרניסטי על חשיפת אמת-פניו האנושיות של האחר מתחת לשכבות הייצוג המרוקן מאנושיות, הוא בדיוק מאבקו של "מטעם"; כמעט בכל רגע בשירה הכלולה בו (הנה אהרון שבתאי מעז להתבונן בפניה "הבזויות" של טלי פחימה, דרך הייצוג הלאומי: "בין האינקוויזיטורים/ והכתבים שנלושו/ מעיסה אפורה/ של נייר מוג לב/ את דומה לנרקיס שחור"); בפרוזה המצוינת שלו (עוז שלח מתבונן באם המתה בטקסט שובר הלב "גילוח", ואסף שור מעז לראות את חילמי שושא, אילו גדל ולא נרצח על ידי מתנחל ברגע מצמרר מתוך "סיפור ספיציפי"); ובמסות שהוא מכנס אליו נאבק הגיליון הזה לא לפורר את מערכת הייצוגים המחללת אלא לפגוש באמת, מעבר ללשון, את פגיעותם של החיים באחר.

הנה, למשל, רשימת הפרידה שכותב המשורר מחמוד דרוויש ליאסר ערפאת, בתרגומו של עלא חליחל; פניו של ערפאת הן אולי הפנים שלשונות הייצוג הישראליות, מהצבא והעיתונות ועד לספרות ולאקדמיה, ניסו יותר מכל לרוקן מאנושיות ("החיה הדו-רגלית"), להטיל מצור על הזעקה של פגיעותן (זכרו גם את הניסיון להפריד בין פניו של ערפאת לפניהם של הפלסטינים, ואת הבוז הישראלי לאבל "ההמוני" בעזה). הפרידה של דרוויש חוצה את כל קירות הייצוג האלה, ומחזירה אל העברית את האמת הפגיעה שאנשי הרוח שלנו קיוו שתיעלם אחרי מותו של ערפאת; קראו כיצד מופיעים יחד מחדש פניהם של הפלסטינים ופניו של ערפאת, וכיצד מתחוללת ההופעה הזו כבר בתוך הקרב על הייצוג: "אבל את יכולתם של הפלסטינים ליצור סמלים אי אפשר לקחת מהם. המצור שלו הוא הסמל למצור שלנו, וייסוריו סמל לייסורינו. הוא אתנו, ובתוכנו, וכמונו. אנחנו אוהבים אותו כי אנחנו אוהבים אותו. נאהב אותו כי לא נאהב את אויביו" (עמ' 25).

גם את פגיעותם של המזרחים מעז לראות הגיליון הזה, מתחת לייצוגים המחללים שלהם בתרבות הישראלית, ברשימתו של יצחק לאור על "א.ב יהושע ו'השנאה המזרחית' לערבים"; פניו של המזרחי (אוהד בית"ר ירושלים), המתעוותים בקריאות "מוות לערבים", הם ללא ספק אחד הייצוגים השכיחים והחשובים בתוך הישראליות כיום, והוא שב ומשמש את השמאל המערבי שלנו כדי להבנות את גבולות הלובן המוסרי של התרבות הישראלית (זה המוסר שנובע כאמור מתוכו "המתקדם"), ולרוקן מאנושיות את פניו של המזרח (הייצוגים האלה מזכירים מאוד, כמובן, את ייצוגי הפנים המתעוותים בצעקות "מוות ליהודים" במחנות הפליטים).

לאור רואה את הטרגדיה המזרחית מאחורי הפנים האלה, כלומר רואה כיצד השנאה המזרחית הזאת למזרח היא שנאתו של האני את עצמו: "שום רטינה אשכנזית מן הסוג המוכר של 'אבל גם אנחנו עברנו את זה' לא תעזור כאן. אין זו אמת. הם לא עברו את זה, האשכנזים שבאו לכאן. האשכנזים עברו הגירה אלימה למדי, כולל 'כור היתוך', כולל 'שלילת הגלות', כולל 'מודרניזציה', ואולצו במקרה הרע ביותר להפוך לסוג חדש של יהודים. היהודים מהארצות הערביות והמוסלמיות עברו שתי הגירות: האחת לתוך הגדרתם מחדש כ'מזרחים', ובו בזמן נאלצו להתנער באופן טראגי מהיותם לא-אשכנזים לטובת הישראליות" (עמ' 57).

את הטרגדיה המזרחית הזאת, את הפגיעות המוסתרת כבר בייצוגי המזרחי המתעוות בכלי התקשורת, רואה לאור גם בפניו "הישראליות" של א.ב יהושע, אלה הפנים המזרחיות האסורות בראייה; אבל לאור לא "סולח" ליהושע על "שנאתו לערבים", כפי שהיא מדוברת בטקסטים הספרותיים שלו ובחיבוריו הפוליטיים: אולי בצדק, מפני שיהושע איננו מן "המיוצגים" אלא דווקא מן "המייצגים"; ואולי שלא בצדק, מפני שגם יהושע עצמו תלוי בייצוג של העיתונות וביקורת הספרות, שעדיין שבות ודורשות ממנו להוכיח את אי-מזרחיותו כדי להיקרא כסופר ישראלי (לאור מכיר בוודאי את האיום המוסווה של גרשון שקד על יהושע, לאחר שדיבר בשנות השמונים את מזרחיותו בגלוי, איום ההגליה מן "הישראליות" הכתוב כאן במהופך: "לפחות בתחילת דרכו ניסה יהושע להתרחק משורשיו ולהיות סופר 'ישראלי' לכל דבר").

יהושע "הציבורי", כלומר "איש הרוח" שצריך להתנער באופן טרגי מהיותו לא-אשכנזי, הוא אמנם כותב אפיגוני מן הסוג הגרוע ביותר של טקסטים ציוניים מסתירי פנים (ובעיקר את פניו שלו), אבל יהושע הסופר, לטעמי, הוא מהמספרים החריפים ביותר של הטרגדיה המזרחית ושל הסתרת הפנים המזרחיות, ולא רק ב"מולכו", אלא גם ברומנים האחרונים שלו, שבהם הפכה המזרחיות מתימה גלויה לאסטרטגיה מודחקת של (אי) ייצוג (הערבים הנלעגים של "הכלה המשחררת" הם גם מזרחים, כמובן, בדיוק כמו ההודים ב"שיבה מהודו").

הקריאה של באטלר לביקורת תרבות אחרת, לכתיבה המכוונת אל גילוי פניו הפגיעות של האחר מבעד לחומות הלבנות של הייצוג התרבותי, לא רק יוצאת אם כך מתוך הגיליון הזה של "מטעם", אלא גם נוחלת בו כמה מניצחונותיה הראשונים (ועוד לא כתבתי דבר על מסתו המדהימה של עודד שכטר על העברית, או על סיפוריהם של לאה איני ואליאס ח'ורי). אולי התקופה של הסתרת הפנים לא תימשך עוד זמן רב, ומן הלשון המשבשת תיוולד בקרוב לשון חדשה, כמו בשיריה הנפלאים של נתלי מון-שפונט:

"אוספת את שרשראות הכסף המרוקעות

למרות שאף פעמון לא מצלצל בשבילנו במרחבים הללו,

גם החיוך הכי יפה שלך ייפגם מריח השריפה

ומראה האנשים החרוכים.

להתערבב בין ההמון בלי שירגישו בך,

האמנות של העניים".



ג'ודית באטלר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו