דוד רוסקיס
דוד רוסקיס

כינוס דומיות: מבחר שירים, מאת אברהם סוצקבר, ערכה ניצה דרורי-פרמן, עשרים מתרגמים שונים, הוצאת עם עובד, 2005 ,374 עמודים

העם היהודי חונן במשוררים. בילדותי במונטריאול, שמנתה אז 110,000 יהודים, חיו בקרבנו ארבעה משוררים דגולים: רחל קורן, מלך ראוויטש, י"י סגל, שכתבו ביידיש, וא"מ קליין, שכתב אנגלית. משוררים שוליים מי ימנה: המבוגרים שבהם כתבו ביידיש, הצעירים - באנגלית. לימים הבנתי שניו יורק היא המכה של ספרות יידיש, ושלושה דורות של משוררי יידיש אמריקאים פעלו בה: אנשי "די יונגע" (הצעירים) לייוויק, מאני לייב ורולניק, שיצרו בעיקר בשנים 1927-1907; הקבוצה האינטרוספקטיווית, שהתכנסה סביב גלטשטיין, ליילס ומינקוב, והתפזרה ב-1940; והמשוררים הצעירים, כמו השלס, כ"ץ, פרייל, שטיקר, שטולצנברג, טלר, ויינשטיין, אשר נוספו עליהם משוררים-פליטים כמו גראדה וצייטלין. אבל מעל לכל - בביתי, בבית הספר ובביקוריו במונטריאול - למדתי לדעת כי שגריר השירה ביידיש בישראל הוא אברהם סוצקבר.

לכן, בביקורי הראשון בתל-אביב, בקיץ 1967, שמתי פעמי לביתם של אברהם ופריידקה סוצקבר, הנושק לכיכר המדינה. הבית הזה היה מלא בציוריו של שגאל, ביניהם דיוקנאות של המשורר עצמו, ובציורים אחרים (אחד מהם, מ-1969, מאת מאנה כ"ץ, מעטר את הכריכה של מבחר השירים "כינוס דומיות"). הדירה היתה קרירה ושקטה תמיד, אפילו בעיצומו של הקיץ. שולחן הסלון היה מכוסה כולו תדיר בספרים ביידיש, עברית, רוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית ואפילו אנגלית (השפה היחידה שלא קרא), ולידו נערמו כתבי יד שנשלחו מכל העולם אל "די גאלדענע קייט" (שרשרשת הזהב), כתב העת שיסד סוצקבר בתל-אביב, ב-1949. כך שאם ניו יורק היתה מכה, הדירה ההיא היתה מדינה.

את סוצקבר זיהיתי לא רק עם תל-אביב, אלא גם עם וילנה, אף כי ב-1967 כבר חי בתל-אביב כמעט כמניין שנותיו בווילנה (שבה התגורר בין שנתו השמינית לשנתו השלושים). סוצקבר היה ליידיש מה שהיה אבא קובנר לעברית: המשורר הפרטיזן, שכדברי שירו המפורסם, "לוחות העופרת של דפוס ראם" (שיר שלא נכלל ב"כינוס דומיות"), היה אחד החולמים שנאלצו להיהפך ללוחמים. שירו האפי, "המורה מירה", שנכתב בגטו וילנה (עמ' 122), היה אחד המרכיבים המרכזיים בעצרות הזיכרון שלנו לשואה. השיר "תחת לובן שמיך" (עמ' 125), שהושמע לראשונה בתיאטרון הגטו ב-1943, הוא כנראה שירו המוכר היחיד גם בעברית.

את כל שירי המלחמה הללו אפשר לקרוא גם כתעודות היסטוריות. סוצקבר עצמו ציין בהם תאריכים, ובעריכתו אותם, לימים, יצר - באופן חריג בשיריו - מעין סדר כרונולוגי. בשלהי אוגוסט 1941, למשל, בבורחו מהציד הגרמני, נכנס סוצקבר לארון מתים בחצר בית היודנראט, ואחר כך חיבר את השיר "בארון המתים" (עמ' 99) כאמצעי להתגברות על חרדת המוות. שהרי וילנה היתה אחת הקהילות היהודיות הראשונות שידעו את הפתרון הסופי. בתוך ארבעה חודשים נרצחו יותר ממחצית היהודים שהיו בעיר עם כיבושה. לפיכך, כל זמן שהנשמה בקרבו הקדיש סוצקבר את כשרון השירה שלו להפיק משמעות כלשהי מן האימה חסרת התקדים.

"קרון נעליים" (עמ' 114), שיר הנושא של השער הרביעי במבחר השירים, אשר מטעים מיצירתו של סוצקבר בגטו, כתוב כבלדה. הוא משתמש במשקל של ריקוד, בסכימת חריזה פשוטה, במשלב עממי, ויש בו דיאלוג. הדובר פונה בסדרת שאלות רטוריות אל חזיון משונה שנגלה לפניו ברחוב: קרון מלא על גדותיו בנעליים. "מה הבאתם הגלגלים?" שואל המשורר. "החג בעיר, אם נישואים?" "לאן אותנו מובילים?" שואלות הנעליים במליצה רטורית. "מווילנה, וילנה, עיר ואם / בישראל - לסדום ברלין" (תירגם אלישע רודין). ובטרם תיעלמנה הנעליים לנצח, והמשורר נואש מלגלות למי שייכות הנעליים, הוא מגלה את נעליה האהובות של אמו, נעלי השבת שלה.

הזאת האמת? ההיו הדברים מעולם? במבוא של בנימין הרשב - שגם תירגם רבים מן השירים באסופה - אנו קוראים כי אמו של סוצקבר נלקחה מהגטו לפונאר באקציה של "השיינים (=אישורים) הצהובים", בין סוף אוקטובר לתחילת נובמבר 1941. ביומני הגטו של הרמן קרוק ושל מאשה רולניק נכתב כי רק באפריל 1943, חודשיים אחרי שנכתב השיר, נראו בגטו תוצאות הביזה של היהודים הנרצחים. ייתכן בהחלט כי השיר היה בבחינת אינטואיציה, מטונימיה אמינה ומבריקה, דרך למיזוג האסון הלאומי במקום אחד ומוגדר. בעינינו העמוסות בתמונות אחרות ונוראות עוד יותר, נראה קרון-הנעליים של סוצקבר כחזון הנעליים המוטלות בערימות באושוויץ ובמיידנק.

שתי מגמות מנוגדות מתגלות בשירתו של סוצקבר מזמן המלחמה. חלק מהשירה יוצר תמונת נוף אפוקליפטית באמצעות אוקסימורון, מחוזות של ניגודים שנכפו יחדיו. "והשיבה ירדה בן לילה על מחשבותינו,... / יונים צחרות היו לינשופים עלינו" (עמ' 97, תירגם בנימין הרשב), כל החלומות האישיים, כל האידיאולוגיות, היו לאבק. מה שנותר מן היום היה ההבטחה לסיוט: "סיוט יבוא, סיוט של פרצופים בתוך בצות, / של פרצופים בתוך בצות מעל לשמש השוקעת". שירים אחרים משתמשים בנוף המשתנה כברעידת אדמה כמקור להשראה שירית. השימוש המגוון במלה "ארון" (ארון המתים שהוא שוכב בו) מאפשר להיזכר בארון הקודש, בתיבת נוח ולבסוף - בתיבה האוצרת את קול המשורר.

סוצקבר חושף את שיטתו (כפי שנהגו לומר הפורמליסטים הרוסים) במחזור השירים האוטוביוגרפי "יום אחד בשבי הס"ס". הכותרת חריגה בעצם אזכור הגרמנים בשמם. ברוב שירת המלחמה של סוצקבר "הוא מכחיד את האויב בשלילת קיומו", כלשונה של החוקרת רות וייס. הרי זה כאילו תירגם לשירה את הציווי המקראי "תמחה את זכר עמלק". מחזור השירים, הכתוב לעתים בחרוז ובמשקל ולעתים בחרוז חופשי, מתעד יום עבודת כפייה, הוצאה להורג ובריחה. ב"כינוס דומיות" מכונסים שלושת השירים האחרונים במחזור, הנחתמים בהתגלות לעיני המשורר: מראה דמו הנוטף לתוך בור לבן של סיד. משמעותו של הרגע ההוא אינה נובעת מן ההימלטות מהמוות אלא מן היופי הנעלה שהבדיל מהאימה: "כמו שורות של שיר / ומשרישים שקיעה ורדת-חיוך בסיד" (עמ' 109).

ממה נובעת האמת בשירי המלחמה הללו? במוסקבה החמה, ביולי 1944, ראה סוצקבר לנגד עיניו "יהודים קפואים" מוטלים על הארץ. והתמונה הזאת היא דימוי של אימה ויופי נוראים, המאיים לאבן את הצופים. האמת בשירת המלחמה של סוצקבר נובעת משליטתו במלאכת השירה: מן הדיוק במשקל, בחרוז, בתמונה הכלואה ועם זאת, הלא-יציבה.

איציק מאנגר היה אומר כי היהודים מליטא (הגדולה) שמרו על יחס מיוחד לנוף ולטבע. קו ישיר, לדבריו, נמתח ממנדלי מוכר ספרים לדוד איינהורן, משה קולבאק ויוסף רולניק, שביקשו לטעון את תבנית נוף הולדתם ביסודות תנ"כיים. סוצקבר, שמאנגר הכתירו בתואר "אריאל של שירת יידיש", היה הליטאי ביותר בחבורה. הזיקה שלו לטבע היתה מולדת ובלתי אמצעית, ובאה לידי ביטוי כבר בפואמה "סיביר" (שער שני. הפואמה תורגמה מחדש ביד הרשב. תרגומו הישן של ש' שלום הופיע ב-1952). "סיביר", שנכתבה במקורה כשהיה רק בן 23, מתארת ילדות קסומה בין שדות קרח לא נושבים. למרות מות אביו מתוארת סיביר כמחוז פלאי ויצירתי. יתרה מכך: אין בתמונת הנוף הזאת שרידים יהודיים או מהפכניים. הילד שגורש מגן עדן עלי אדמות אנוס מעתה ואילך לחפש מקורות השראה בנופים אחרים, שאף הם אינם מסבירי פנים, ואף הם אקזוטיים, אילמים, ודוממים, שכמותם נבראו למשוררים.

אף שסוצקבר נידון לראות בחיי עמו, במותו ובתחייתו מבעד למסך ההיסטוריה, אחוזים שורשיו ביערות העבותים של ליטא, על הגשם, הצבעים והפרחים (שבשער השלישי), בנגב ובמדבר סיני, על הארבה, הגרניט שבהם ועל אורם המסמא (שער שישי), ואפילו ביערות אפריקה, על הפילים והמצורעים שבהם (שער שמיני). מי צריך להמציא עולמות, אם "עולמי מאליף הגוונים" (בתרגום שמעון הלקין, עמ' 73), כבר קיים ומחכה למגלהו האמיץ?

הרוח המנחה את סוצקבר בכל אותם מחוזות מופלאים ובוגדניים; התשוקה שגמלה לו לבסוף בניצוץ מן הזוהר שלה; הנוכחות שהצילה אותו, הפרתה אותו, ניחמה אותו בכל תחנות חייו - כל אלה ההיו המוזה. סוצקבר הקדיש לה את "אודה ליונה" (שער תשיעי), שכתב בהיותו בן 41. זה שיר האהבה האמיתי היחיד ביצירתו, המכוון ל"יונתי הקטנה" ולמלווה המסתורי, הרקדנית המגיחה ביצירה. הקוראים עשויים לחוש בכוח המשולש של השיר: במקורו ביידיש, ובתרגומיהם של הרשב ודן מירון, ששומרים שניהם על החרוז הקלאסי והמשקל. בשיר הזה מצהיר סוצקבר בבירור את הקרדו השירי שלו, את אמונתו השלמה בעמידותה של המלה הכתובה מפני כל פגע, ובבחירתו כמשורר. בשיר הזה הוא מגלה שהליטאי הגמור, המחויב כל כך לצורות קלאסיות, התחשל "בגשם, בשלג, באש" והיה למיסטיקן מודרני. "אודה ליונה" יוצא למסע מטאפיסי, מן הילדות לבגרות, מסיביר לסיני.

התפנית המטאפיסית בשירתו של סוצקבר מגיעה ליעדה הסופי כעשרים שנה אחר כך, ב"שירים מן היומן", יצירת המופת המודרניסטית הפותחת את "כינוס דומיות". באורח פרדוקסלי, שיריו ההגותיים ביותר הם גם משיריו הדרמטיים יותר, שהרי מיד לאחר "אודה ליונה" פנה סוצקבר לכתיבת סיפורים מודרניים. הסיפורים הללו מתארים מציאות טרופה, שהעבר חודר בה להווה. כך גם ב"שירים מן היומן", כל הנאה פשוטה של החיים - גבעול דשא, ערוגת עגבניות, שורת שיר - פותחת אשנב לנפלאות הזמן והמרחב.

"כינוס דומיות" נחתם בתוספת מאוחרת לשירי היומן. "התרנגול האדום", שנכתב ב-16 בינואר 2000, כמו קורא: "אני עוד כאן. יש לי מסר למאה ה-21". השיר מופיע בשלוש צורות: ביידיש, ובשני תרגומים לעברית, מאת אברהם יבין ובנימין הרשב. סוצקבר חוזר כנראה בשיר, בערוב ימיו, חצי מאה לאחור: ביקורו בניו יורק הקפואה אצל רייזלה, אלמנתו של המשורר היידי-האמריקאי הגדול משה-לייב הלפרן, שהיה המשורר המודרני הראשון שאברשה סוצקבר הצעיר קרא משיריו. רייזלה הורישה אז לסוצקבר את כתונת המשורר, שעליה צייר בעלה תרנגול אדום, ולילה אחד החל התרנגול הזה לקרוא את "הריק שבניו יורק - / באין ליידיש משוררים בה". כך שאפילו סוצקבר, אמן הניגודים שאין ליישבם, חביב המוזות, אנוס היה להודות בתבוסה. העיר רבתי עם, ששרה, חלמה ולחמה ביידיש, לא נותרו בה עוד קוראי יידיש, ומה הטעם איפוא ללבוש את כתונת המשורר?

נדמה ש"כינוס דומיות" חותר תחת ההערכה הזאת. שכן בדפיו הנהדרים של הספר אין מתגלה המשורר היידי האחרון, כי אם המשורר היידיש הישראלי הגדול הראשון. כל השירים בספר - להוציא שלושה שערים - נכתבו בישראל: רובם בבית קפה בתל-אביב, קנקן או צמרת. כמשוררים אחרים ישב סוצקבר בבית קפה בתל אביב וחלם על מקומות וזמנים אחרים. שירתו דחוסה כל כך, וכל מלה בה רתומה לדימוי משלה, עד שהיא נקראת כאילו נכתבה בעברית. כמשוררים עבריים אחרים (לאחר הקמת המדינה), גם סוצקבר משתמש בצמצום באלוזיות תנ"כיות. מבין הנביאים, הוא קרוב יותר ליחזקאל (הפרוטו-מודרניסט) מאשר לישעיהו או לירמיהו. סוצקבר ישראלי גם בעיסוקו במלחמה, במוות ובשכול. לא בכדי נרתמו איפוא למלאכת התרגום עשרים מתרגמים ומשוררים עבריים שונים זה מזה - בין השאר, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אביגדור המאירי, אמיר גלבע, עמינדב דיקמן ורועי גרינוולד.

בעת האחרונה שב סוצקבר לשמש מקור השראה לשירה הישראלית, כמו שירו של דורי מנור (המופיע בדש הספר), "פגישה עם סוצקעווער" (2003). שכן משורר גדול אינו ניחן רק ביכולת לגלם את המורשת השירית שלפניו, ולחקור את ההווה הרחוק והאפל ביותר של ימיו, אלא גם ביכולת לשרטט את דמות העתיד. אפילו העם היהודי לא התברך במשוררים רבים שכאלה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ