${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לדודתי, אצלה אני גר, יש תוכי ושמו התמדה

במלאות ארבעים שנה לפרסום חיבורו אדיר-ההשפעה של אבא בנדויד, "לתקנת לשון העיתונים", מתברר שהוא, ועמו יתר הלוחמים הגדולים למען העברית הטהורה ונגד השפעת האנגלית, השתמשו בעצמם בספריהם של מורי הסגנון האנגלים והאמריקאים וקיבלו מהם את ההשראה לקבוע מה נכון ומה שגוי בשפה העברית

תגובות

בתחילת שנות השמונים, בתוכנית סאטירה של הבי-בי-סי שכונתה כאן "מבט הפוך" (Not the Nine O'Clock News), גילם השחקן רואן אטקינסון את דמותו של תלמיד בית-ספר הנקרא לשיחה אצל המנהל. המנהל נוזף בו על שמאז שנכנס לבית הספר, מצבו הולך ומידרדר. הוא התקבל לבית הספר בזכות חיבור מקורי ביותר שכתב, על תוכי השייך לדודתו, אלא שמאז, מתברר שהוא חוזר שוב ושוב על אותו סיפור ממש, כמעט בדייקנות, בכל חיבור ובכל בחינה.

המנהל מורה לו לקרוא בקול את אחד מחיבוריו, שבו נתבקש לכתוב על הנושא "התמדה". והנה, החיבור פותח במלים: "לדודתי, אצלה אני גר, יש תוכי ושמו התמדה". אחר-כך שולף המנהל את טופס הבחינה שלו בהיסטוריה, ומורה לו לקרוא את תשובתו לשאלה על בועת הים הדרומי והשלכותיה על ההשקעות, והנה, גם שם: "בועת הים הדרומי היה דג זהב גדול, והשלכותיו על ההשקעות, שהיה תוכי השייך לדודתי, אצלה אני גר". אז כבר מאבד המנהל את סבלנותו ומטיח בתלמיד: "תגיד, אתה חושב שאני מטומטם? אתה חושב שלא שמתי לב? אומרים 'שאני גר אצלה', לא 'אצלה אני גר'! שאני - גר - אצלה!"

מבחינה לשונית, אחד הדברים המרתקים במערכון הזה, שהוא עוסק בשפה האנגלית, לכאורה שפה זרה ומרוחקת, ואף-על-פי-כן קל יחסית לתרגם אותו לעברית. כיצד ייתכן, שלתיקון הלשון הזה (התיקון מ-who I live with ל-with whom I live) יש מקבילה עברית מדויקת? האם ייתכן כי באותו אופן שבו העברית מביאה אל קרבה מן האנגלית מלים ומושגים חדשים, שלא היו בה מעולם, היא שואלת מן האנגלית גם תיקוני לשון?

רעיון זה נראה לנו היום אולי מובן מאליו - ואולי לא - אך הוא תוצאתו של משבר חמור ביותר שידעה המסורת של תיקוני הלשון בעברית, לפני ארבעים שנה. שני אירועים סמוכים - פרסום יצירתו הנרחבת והמקיפה של יצחק אבינרי, "יד הלשון", בתחילת תשכ"ה (סוף 1964) בהוצאת "יזרעאל", ופרסום חלקו הראשון של המדריך הקצרצר ואדיר-ההשפעה, "לתקנת לשון העיתונים" מאת אבא בנדויד, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית בשבט תשכ"ה (תחילת 1965) - ראויים שניהם לסמל את רגע הטלטלה והמשבר: רגע דעיכתה של מסורת תיקוני לשון אחת (ש"יד הלשון" מייצג את פסגתה ואת סופה), והופעתה של מסורת חדשה, שבהעדר שם מוצלח יותר אכנה אותה "המגמה האנגלית", על משקל "המגמה הערבית" של בן-יהודה, ילין וחבריהם, מתחילת המאה שעברה.

חלוצי המגמה האנגלית - אבא בנדויד בשנת 1965 וראובן סיוון בשנת 1969 ("לקסיקון לשיפור הלשון", תשכ"ט) - נשאו את עיניהם אל הנעשה בשפה האנגלית, וראו בה מקור השראה לתיקוני סגנון בעברית. בייחוד הושפעו ממורי הסגנון הוותיקים, פאולר (Fowler) וגאוארס (Gowers) הבריטים וסטראנק (Strunk) האמריקאי. חלק ניכר מן התיקונים שהציעו, וכן הניסוח המחודש שהציעו לתיקוני לשון ישנים, דמו מאוד להערותיהם של בעלי הסגנון האנגלי הללו. האיסור של בנדויד, למשל, על השימוש ב"בעוד ש-" בהוראה של ניגוד, דומה דמיון רב להסתייגותם של שלושת מורי הסגנון הללו מן השימוש במלה while בהוראה זו. קריאתו הנמרצת, להחליף שמות תואר בביטויי סמיכות, דומה אף היא לקריאתו של פאולר, למשל, להעדיף ביטויי "סמיכות" כגון language questions ("בעיות לשון") על שימוש בתארים כגון linguistic questions ("בעיות לשוניות"), וכן הלאה. במבט שטחי, לפחות, נראה כי הדמיון איננו מקרי.

הדוגמה של "הבית בו גרתי", של משפט זיקה ללא ש', יכולה להמחיש את השבר הגדול של שנת 1965. ב"יד הלשון" של אבינרי, שראה אור, כאמור, חודשים ספורים בלבד לפני רשימת התיקונים הראשונה של בנדויד, לא מופיעה כל התייחסות לבעיה זו, ונראה שלא זו בלבד שלא מצא בה כל קושי - הוא אף לא העלה בדעתו כי יימצא מישהו שיקשה בעניין זה. הוא עצמו משתמש בצורה הזאת, אם כי במתינות: "יש במקרא כמה וכמה כתובים, בהם יבוא הנושא ברבים" (עמ' 55), וכן "הסכנות, עליהן התרעתי לפני שנתיים" (עמ' 262).

הטלת הדופי ב"הבית בו גרתי" היא אם כן, ככל הנראה, מחידושיו של בנדויד. בכלל, נראה שבנדויד, ביצירתו החדשה, היה מקורי ביותר, והביא עמו בעיות ו"שגיאות" חדשות שלא נראו קודם לכן, ושמעולם לא הטרידו או צרמו את אוזניהם של מתקני הלשון לפניו. כיצד קרה שבנדויד הצליח, בתיקוניו ללשון העיתונות, למצוא ניסוח קולע לכל-כך הרבה בעיות, שעד זמנו לא נתפשו כבעיות?

ההסבר העיקרי של בנדויד, כמשתמע מדבריו, הוא כי השימושים השגויים שמצא חדשים ביותר, ולכן לא עמדו עליהם קודמיו. הם בבחינת מכת מדינה, המתפשטת כאש בשדה קוצים. מעניין לראות גם שבנדויד מזהה כמעט תמיד דווקא את השיבושים, ולא את התיקונים, כהשפעה אנגלית. כאשר הוא קורא, למשל, לפסול את השימוש ב"בעוד ש-" במשמעות של ניגוד או חיבור, הוא מסביר כי "אין זה אלא תרגום אוטומאטי מאנגלית: while...", אך אינו מציין כי הוא פוסל שימוש שיש הפוסלים אותו באנגלית עצמה. כך גם בהצעתו לתקן משפטים כגון "כך מוסר ראדיו עדן, שמוסיף...", ולרשום במקומם "ומוסיף" או "והוא מוסיף" - חשיבתו על פי הדגם של תיקוני הלשון באנגלית כל כך בולטת, עד שהוא אינו שם לב כי דבריו מסגירים את העובדה, שהתיקון שהוא מציע זהה למעשה למה שמתקני סגנון רבים היו אומרים על האנגלית: "בו"ו החיבור, בלי ש ובלי ה - בלי which" (!).

כך גם בעניין התיקון הנודע: למשפטים כגון "הבית בו גרתי", ללא ש' הזיקה, הוא מייחס השפעה אנגלית, והוא כותב כי שגיאה זו היא "אחת מן הירושות המכוערות שהניח לנו המאנדאט הבריטי (...) הואיל ובאנגלית אפשר, כידוע, להשמיט ש (כגון: The family he lived with". גם כאן הוא מציג את צדו האחד של המטבע - את השיבוש - כהשפעה של האנגלית, אבל לא את צדו האחר - את העובדה שהוא פוסל את השימוש הזה בדיוק לפי דרכם של בעלי הסגנון האנגלי.

אפילו בשאלת מקורותיו של "השיבוש" לא דק בנדויד: זמן לא רב אחרי שהתפרסם תיקונו של בנדויד, ב-1967, התפרסם ספרו של הבלשן יצחק פרץ, "משפט הזיקה בעברית לכל תקופותיה", וממנו מתחוור כי משפטי זיקה חסרי ש' השימוש ליוו את העברית כמעט לאורך כל הדורות. בלשון המקרא רווחת התופעה הזאת מאוד, אך היא נעלמת כמעט לחלוטין בלשון חז"ל - כנראה בהשפעת הארמית או היוונית. בימי הביניים, ההשפעה הערבית מעודדת את חזרתה בלשון התרגומים ובשירת ספרד. את הופעתה בשלישית, בספרות העברית החדשה, אפשר לייחס להשפעות מקראיות, ערביות, ויידיות-גרמניות.

פרץ מביא במחקרו יותר מעשרים דוגמאות למשפטי זיקה חסרי ש' או "אשר" במקרא: "בארץ לא עבר בה איש", "איה העדר ניתן-לך?", "אשרי הגבר יחסה-בו", "גוי לא תדע לשונו", "מה-הדבר הזה עשית לנו?", "יש רעה ראיתי תחת השמש", "כבגד אכלו עש", "כשה לטבח יובל", "יאבד יום איוולד בו", ועוד.

פרץ, שלא הצליח למצוא מונח בלשני מסורתי למשפטים שמצא, משתמש בשם המשונה "משפטי זיקה אסינדטיים", שיש בו כדי לעורר גיחוך אצל כל מי שלמד יוונית או רומית, ומכיר את מושג ה"אסינדטון" הקלאסי. עד כדי כך מגוחך המונח הזה, שאפילו מחברי ה"מילון למונחי בלשנות ודקדוק", אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף, נמנעו מלכלול אותו במילונם. יותר מזה: חיפוש באינטרנט (מאי 2005) אחר הצירוף "asyndetic relative" מעלה 35 תוצאות, וכולן עוסקות בעניינים הקשורים בעברית המקראית. הסיבה פשוטה: תופעת "משפטי הזיקה האסינדטיים" אינה ידועה כלל בדקדוקים של הלשונות הקלאסיות, היוונית והרומית, והמונח הומצא אד הוק לצרכיה של הבלשנות העברית. זוהי גם הסיבה לכך שמתקני הלשון הקדומים של האנגלית, שראו ביוונית ובלטינית מופת לענייני תחביר, התנגדו בתוקף ל"ברבריזם" זה בשפתם הוורנקולארית. בעברית, לעומת זאת, ברור שמשפטי זיקה בלי ש' היו קיימים מאז ומעולם, וללא ספק צדק פרץ, בסופו של דבר. אם כן, נראה שדווקא את תיקונו של בנדויד - ולא את השיבוש לכאורה - יש לראות כהשפעה יוונית ולטינית, בתיווכה של האנגלית.

את רגע המשבר, רגע עלייתה של המגמה האנגלית בתיקוני הלשון, אפשר לתלות בגורמים שונים. למעשה, ב-1965 משתנים תחומי העיסוק של מתקני הלשון מן הקצה אל הקצה. הם זונחים כמעט לחלוטין את העיסוק בהמצאת מלים חדשות, בהצעת חלופות "עבריות" משלהם למלים זרות. הם גם מפסיקים להציע דרכי ניקוד למלים, ובכלל - מפסיקים כמעט לגמרי לדון באופן עצמאי בתורת הצורות ובבעיות כתיב. עניינים אלה עוברים, מבחינתם, לסמכותה הבלעדית של האקדמיה ללשון העברית, ותורמת לכך באופן משמעותי העובדה כי רובם ככולם חברים במוסד זה, או קשורים בו באופנים אחרים, והם אינם רואים עצמם מורשים לפרסם את דעתם בעניינים אלו, אלא מסתפקים בהשמעת קולם בוועדות ובמליאה של המוסד. התחום היחיד שבו העיקרון הישן של דרך השכנוע, או של "עשה לך רב", לגיטימי מבחינתם, הוא תחום הסגנון - ועובדה זו מעוררת, מטבע הדברים, צימאון רב למצוא רעיונות, המלצות, עקרונות ודברי טעם חדשים בתחום זה. הם מניחים כנראה, לא בלי שום יסוד לכך, כי השפעת סגנונה של האנגלית הולכת וגדלה, ולכן יכולים מדריכי הסגנון הטוב של האנגלית להוות בסיס איתן לסגנון הראוי בעברית.

את ההכרה, שהאנגלית התקנית ראויה לשמש מקור השראה לעברית התקנית, אפשר לראות ככורח המציאות: למסורות הישנות, שהתמקדו בעיקר במקורות (המקרא, לשון חז"ל, אצל אבינרי גם רש"י) ושפטו על פיהם לצד ההיתר או האיסור, כבר לא היה מה לחדש בענייני סגנון מעין אלה. לשון המקרא ולשון חז"ל כבר היו רחוקות עד כדי כך מן המקובל בעברית החדשה (בסדר המלים, במערכת הזמנים, בסמנטיקה, במלות השימוש), שכל הניסיונות להקיש מהם על שאלות הסגנון בן-זמננו היה מעורער כמעט מיסודו.

יסוד משותף אצל כל מתקני הלשון כמעט, הישנים והחדשים, היה הסתייגותם העקרונית מן הרעיון של שימוש בספרות העברית החדשה כמקור סמכות, ועוד יותר מכך, מן הרעיון של שימוש דומה בכל הספרויות העבריות של תקופת "הגלות" - ימי הביניים, הרנסאנס והעת החדשה המוקדמת. רבדים היסטוריים אלה נתפשו כפתח לסחף בלתי נשלט בשפה - חילופי גזרות, חילופים באותיות השימוש וכדו'. לכל אלה תרם אולי חששם של המתקנים, כי אם יחדשו על פי המצוי בספרויות אלה, יאבדו לחלוטין את הלגיטימציה למעשיהם. שיקולים מעין אלה נראים מובנים בהחלט, בהתחשב בכל הדמוניזציה והדה-לגיטימציה שעשתה ההיסטוריוגרפיה המודרנית לרבדים ספרותיים אלו. מעניין כי דווקא בתחום הניקוד, הנחשב רגיש כל-כך, נתפשו צורות ההגייה של הגלויות השונות כמקור מהימן, בניגוד גמור לאופן שבו נתפשה הספרות. כלומר: דווקא במקום שספק רב אם אמנם היתה רציפות - בדיבור ובהגייה - הניחו שהיתה, ולעומת זאת, בספרות, שהרציפות בה היא דבר מתבקש, הניחו שלא היתה מעולם. מכל מקום, לאחר שנשללו כל רבדיה של הספרות העברית, מלבד המקרא ולשון חז"ל, כמקורות סמכות בעברית - החליפה בסופו של דבר ספרות תיקוני הלשון של האנגלית את היסוד הפעיל הישן, שלא התאים עוד לצרכים המעשיים.

המסורת האנגלית המאוחרת של תיקוני הלשון, בשונה ממסורות אחרות, לא עסקה בסוגיות דקדוקיות גרידא. היא ראתה בשלב ראשון את תיקוני הלשון כהנחלה של כללי נימוס (גאוארס, למשל, מדגיש חזור והדגש כי ספרו מיועד בעיקר לפקידי הממלכה, המביישים אותה בדרך כתיבתם), ומאוחר יותר - של מעין "אזרחות טובה". האזרח הפשוט, על פי התפישה האנגלית, צריך להשתמש בשפה חסכונית, דייקנית ובהירה. הוא צריך להימנע כמעט לחלוטין ממלים "מיותרות", מצורות "ארוכות", "מסורבלות", "מעורפלות" וכד'. הוא צריך להעדיף פעלים על שמות עצם, שמות עצם על שמות תואר, צורות פעילות על סבילות - ורק כך יגיע אל השפה הראויה.

למען הסר ספק, חשוב לציין שני עניינים: ראשית, שהשפעת תיקוני הלשון האנגליים בעברית לא היתה מעולם דבר יציב. בשנת 1969, למשל, כאשר ראובן סיוון מנחיל לקוראי ה"לקסיקון לשיפור הלשון" שלו, בארבעה ניסוחים שונים, את העיקרון הקורא להעדיף צורות פעילות ("כתב") על צורות סבילות ("נכתב") - נראה שהוא גוזר על עצמו ככותב את הניסוח המחמיר ביותר של עיקרון זה - הימנעות כמעט מוחלטת מצורות סבילות - ואף נצמד לעיקרון זה במשך שנים ארוכות. רק בערוב ימיו הוא מתחיל לפקפק בנכונותו של העיקרון, וההשוואה בין מאמרים שחיבר בתקופות שונות מעידה כי סגנונו השתנה מן הקצה אל הקצה בעניין זה. נראה שהבין, בהדרגה, עד כמה גדול דווקא כוחו של הסביל בהשגת פשטות ובהימנעות מסירבול. נראה גם כי הוא מודע לכוחו המניפולטיווי הרב של הסביל, שעסקו בו לפניו תיאורטיקנים שונים.

שנית, חשוב לציין כי חסידי המגמה האנגלית התאימו, כמובן, את המצוי בספרי הסגנון של האנגלית לצרכיה של העברית, כפי שתפשו אותם. הדבר שוב בולט במיוחד ב"לקסיקון לשיפור הלשון" של סיוון, שערכים רבים מתוכו הם למעשה אדפטציה של המלצות סגנון אנגליות. בערך "סגנון טוב", למשל, הוא מתרגם, מלה במלה כמעט, את ארבעת עקרונות הסגנון הפותחים את ספרו של פאולר ("העדף מלה מצויה על נדירה", "העדף מבע מוחשי על מופשט", "העדף ביטויים בני מלה אחת על ביטויים מסורבלים רבי מלים", "העדף מלה קצרה על ארוכה"). אך כאשר הוא מגיע לעיקרון החמישי - "העדף מלה סאקסונית על רומאנית" (the Romance Prefer the Saxon word to) - הוא מחליף אותו ב"העדף, בדרך כלל, מלה עברית על ארמית".

כאן סיוון כבר אינו משתמש במקבילה מדויקת, שהרי ההעדפה של פאולר, למלים שהוא מכנה "סאקסוניות" (למשל bad במקום unfavourable), היא העדפה בין רבדים היסטוריים של השפה, והיא דומה יותר לקריאתו של קלוזנר בשעתו, להעדיף מלים משנאיות (כגון "חוטם") על מקראיות ("אף"), או למדיניותם ההפוכה של "הכנענים" - העדפת מלים מקראיות. אלא שסיוון, בעקבות אבינרי ואחרים, יודע שהשקפה זו עבר זמנה (כפי שהוא כותב בערך "מוקדם ומאוחר בלשון") - ולכן הוא מציע את הארמית כתחליף הכי פחות מזיק, לדעתו, למושג "המלים הרומאניות" של פאולר.

את השפעת תיקוני האנגלית יש לראות איפוא בעיקר כמקור השראה, ולא כהעתקה גמורה, ואין להסיק רק מעצם קיומה של התופעה, כי כל התיקונים שנעשו בהשפעת האנגלית פסולים, ואינם ראויים להימצא מתאימים לצורכי העברית. נהפוך הוא: נראה שהשפעת האנגלית על העברית עמוקה עד כדי כך, שקשה להתחמק מן העובדה שהאנגלית, בצד הספרות העברית לדורותיה, משפיעה היום לא רק על העברית התת-תקנית - אלא באופן בלתי נמנע גם על האורתודוקסיה בשפה.



"אתה חושב שאני מטומטם? אתה חושב שלא שמתי לב? אומרים 'שאני גר אצלה', לא 'אצלה אני גר'! שאני - גר - אצלה!". תמונה מסדרת המערכונים הבריטית "מבט הפוך". למטה: שער החוברת "לתקנת לשון העיתונים"


ראובן סיון, 1983



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#