זונות תמיד עשו לנו את זה

זיכרונות מהזונות העצובות שלי

מנשה נוי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מנשה נוי

גבריאל גרסיה מארקס. תירגמה מספרדית: טל ניצן ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 109 עמ', 69 שקלים

במיתולוגיה היוונית מסופר על פסל קפריסאי צעיר בשם פיגמליון, שהשקיע את כל כישרונו ביצירת פסל בדמות אשה. היצירה היתה כה מושלמת שפיגמליון התאהב בה כאילו היתה אשה בשר-ודם. היא מצדה נענתה לחיזוריו בקור ובאדישות של אבן. רק אלת האהבה אפרודיטה, שהפיחה רוח חיים בפסל האשה, היא שבסופו של דבר גאלה את פיגמליון מן האומללות שהביא על עצמו.

"אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?" שאל ביאליק. את התשובה מנסה מארקס לתת בפער הגדול, הגדול מאוד, הבלתי ניתן לחיבור בעולמנו, הקיים בין המספר של "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", עיתונאי משכיל בן 90, לבין בתולה בורה בת 14.

היחסים בין השפה לאהבה מסובכים. האהבה רוקדת כפרפר, עוקצת כדבורה, רגע היא נגלית ומיד היא נסתרת, לרגע מוארת ולרגע אפלה. הרבה מלים, הרבה מטאפורות נשפכו עליה, במקרה הטוב נפלו בנקודות, בדרך כלל בנוק-אאוט.

שפת האהבה מציירת קונפליקטים מורכבים, כאלה שמתחוללים בעולם הפנימי של הגיבור, ברגשותיו, בנפשו. ברגע שאנחנו יורדים מהעץ של ההפרדה בין הפנים לחוץ והם הופכים לאחד, דווקא השפה של העולם הפנימי מוצאת את עצמה מובסת בידי זו של העולם החיצוני, שפת הרוח מובסת בידי שפת השוק, מה שהופך את כל העסק לגס במיוחד עם ניחוח ציני של אמת שכולנו מסכימים שהיא קשה.

קשה לכתוב על אהבה היום. כלומר קל, קל מאוד אפילו, אם מתייחסים לכל הטקסטים העוסקים בנושא הממלאים את הספרים בספריה שלנו, את העיתונים, את השבועונים, הירחונים, את תוכניות הטלוויזיה, סרטים, קלטות, כל הדימויים המסיחים את דעתנו. קשה לכתוב על אהבה אחרי שהתרגלנו לתשוקה, רכושנות, זוגיות, כוח, שליטה, סקס, כימיקלים. קשה לכתוב על אהבה בעולם של סחורות, אם אנחנו עדיין מתכוונים לזאת שמשלמים עליה הכי הרבה, זאת שאינה תלויה בדבר, אהבת חינם.

זונות תמיד עשו לנו את זה. רחב מספר יהושע, מרים המגדלית מהברית החדשה, "לילות כביריה" של פליני, "לחיות את חייה" של גודאר. דווקא הדמויות האלה של נשים החיות בשוליים שמחוץ למעגל החברתי המהוגן הן שמגלמות בעינינו את הטוהר שבקיום. הן מעניקות לנו את החסד בלי כל הסבל שבמשחקים המוקדמים על שליטה, כבוד ומעמד. אצל הזונות זה ישר, נקי - תן כסף, קח חסד, מה שמארקס מכנה "ליל אהבה".

אני לא יודע מה מחוללות המלים של מארקס בספרדית, אבל בעברית הן מהלכות קסם. מאז "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית", מארקס הוא מאלה שאנחנו מחכים לספרם הבא כמו לפגישה עם חבר. בימים שעוד ניסו למכור לנו כאן שעלם שזוף עם בלורית ונערה יחפה עם קוקו שהולכים יד ביד בשדה זאת אהבה, הגיע מארקס והפך את הלכלוך של החיים לנשף, ואת המגונה שבתאוות הבשרים למעשה חסד. דרך "מאה שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה", "סתיו של פטריארך" ואחרים הלך העולם של מארקס וצבר כוח.

לכבוד יום הולדתו התשעים מחליט המספר, "מלומד עצוב שלי", כפי שמכנה אותו מאדאם רוסה קברקס, בעלת בית-הזונות החשאי, להעניק לעצמו ליל אהבה עם בתולה. הוא מעיד על עצמו שהוא מכוער, ביישן ומיושן, שיש לו פרצוף של סוס מת. עיתונאי בינוני, אחד שאמא שלו שילמה למערכת העיתון כדי שיפרסמו את הכתבות הראשונות שלו, וכשגילה את זה כבר היה מאוחר לסגת. בגיל תשעים הוא עדיין כותב טור בגיליון יום ראשון, ומדי פעם ביקורות מוסיקה ותיאטרון. הוא מתגורר בבית הקולוניאלי שבו התגורר כל חייו, בלי אשה ובלי ממון. בבית הזה הסתגר לפני עשרות שנים, בלילה שבו היה אמור לחגוג עם ארוסתו את החתונה שאליה לא הגיע. את רוב הנשים בחייו פגש בבתי-זונות, אבל גם עם אלה שפגש בחוץ ניהל מערכת יחסים של צריכה. תמיד נהג לשלם להן בכסף.

מה שחסר בחיים כאלה, שבהם הכל מסודר עד שהם עצמם הופכים לאיזה סוג של מוות שבגיל הזה נראה קרוב מתמיד, הוא משהו שיפרע אותם ויעניק להם רגע של חיוניות. המתנה שמעניק המספר לעצמו, בתולה בת 14 מחונכת היטב, פועלת קטנה שהדביקה כל היום כפתורים בבית חרושת, מחכה לו במיטה, יפה ונקייה, אבל ישנה. והוא מוצא את עצמו מבלה כל הלילה לצדה, מחכה לה שתתעורר. המפגש שהיה אמור להיות קצר ותכליתי הופך למסע ארוך ומפותל, ובין המספר לנערה נרקמים יחסים של משתוקק למושא התשוקה שלו, לא אלה הממהרים להתממש, אלא דווקא אלה של טנטלוס, שהמימוש שלהם הוא בעצם קיום התשוקה, אלה שמתממשים בנצח.

שלא תטעו, זה לא סיפור אהבה מהורהר של זקן שמפנטז על ילדה. כל מה שקורה ברומנים לאוהבים צעירים חסרי מנוח קורה גם למספר הישיש שלנו. חייו המהוגנים עוברים סערות המעניקות השראה למאמרי יום ראשון שלו, עד שהם הופכים לחומר קריאה ביומן החדשות של יום שני בפי מרקוס פרס, הקול שזכה לשיעור ההאזנה הגבוה ביותר ברדיו.

כשהסדר חוזר לחייו של המספר, הנערה, שהוא מכנה "דלגדינה", מחכה לו במיטה, יפה ונקייה, וגם ישנה, כמו תמיד. אבל הפעם זה לפי רצונו שלו. לילה לילה שומר לו גופה הישן על כברת הדרך שעליו ללכת עד שיגיע אליה. לילה לילה נבנה העולם שלו דרכה, מכונן סביבה סדר חדש.

זהו מסע פיגמליון שלו, המסע שבו האני מפיח רוח-חיים באחר, שבו הסובייקט מחייה את האובייקט, המסע שבו הופכות המלים תחת ידו של הסופר מסימנים מתים על נייר ליצירה חיה.

מנשה נוי הוא שחקן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ