במהדורה השלישית של ספרם "The King's English" כתבו האחים פאולר (Fowler): "השמטת כינוי הזיקה... היא שאלה לא של תקינות אלא של טעם, אם בכלל יש מקום לשאלה. לעולם אין להשמיט כינוי זיקה בלתי-מגדיר. השמטת כינוי זיקה שמגדיר את הנושא לרוב יעילה בשירה, אך בפרוזה היא ארכאית או פרובינציאלית. ...ואולם כאשר כינוי הזיקה מגדיר את המושא או מלווה במלת יחס אין סייג להשמטה זולת צלילות הצליל (euphony)" (עמ' 110).

יש לקוות שמובאה זו תעזור לתקן את הרושם שעולה מרשימתו של יאיר אור "לדודתי, אצלה אני גר, יש תוכי ושמו התמדה" (27.5), כאילו בני הדור הישן של מורי הסגנון האנגלי כולם כאחד סגדו לדקדוק הלטיני והחמירו במקום שאין צורך להחמיר. בסעיפים אחרים של ספרם, למשל, ביטלו האחים פאולר את אחד משני כללי הזהב של האנגלית הבית-ספרית - האיסור לסיים משפט במלת יחס (עמ' 71) - וקוננו על "האמונה הטפלה" בכך שציות לכלל הזהב השני - האיסור לפצל את שם הפועל - הוא שמבדיל סגנון מכובד מסגנון רעוע (עמ' 329).

הקשר שיאיר אור מוצא בין מפעלם של בנדויד וסיוון למפעלם של קודמיהם האנגלים והאמריקאים הוא חשוב ומשמעותי. אם בזכות קשר זה יש עורכים שיעדיפו את הביטוי המוחש "בעיות לשון" על פני הביטוי המופשט "בעיות לשוניות", הרי שהרווח כולו שלנו. ברם אם בעטיו של קשר זה עורכים אחרים מכלים את זמנם לריק בתיקונים שאין להם בסיס לא בעברית ואף לא באנגלית, הרי שהאחריות לכך אינה טמונה באחים פאולר ודומיהם אלא בצרות העין של בנדויד וסיוון ובהסתמכותם על מדקדקים מהשורה השנייה.

יונתן סטבסקי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ