גסיסתו של הדיאלוג הפנימי

קובץ המאמרים "חצי מאה של פולמוס" מגלה פנים לא מוכרות בדמותה של חנה ארנדט

דוד זונשיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד זונשיין

חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס, קובץ מאמרים, עורכים עדית זרטל, משה צימרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 224 ,2005 עמודים

בין יום השואה ליום הזיכרון, בואכה יום העצמאות, מסתתר לו הלקח הצר שלמדנו מהשואה. אשה לא צעירה, שתרמה רבות למדינת ישראל, אמרה לי פעם: "פעמיים רצחה אותנו השואה. פעם אחת במחנות וביערות ופעם שנייה במום הקורבנות שהטילה בנו". כה עמוקה בנו היא תחושת הקורבנות, עד כי אפילו הקורבנות עצמם, ניצולי השואה, נדחקים הצדה מפניה. מאחרים אולטימטיוויים, חסרי הגנה, זרים בכל מקום, הפכה אותנו השואה לעם שקורבנותו היא הצידוק המוצהר שלו להפוך אחרים לקורבנות.

בתודעה היהודית הנוכחית, הישראלית, נתפשת עדיין השואה באופן שאדריכל משפט אייכמן, דוד בן גוריון, בחר להנחיל אותה: כהחרפה בלתי נמנעת של התהליך ההיסטורי רב השנים של רדיפת העם היהודי. על הציר פרעה, עמלק, נבוכדנצר, המן, אייכמן הוא לא פחות, אך גם לא יותר, מקפיצת המדרגה המתבקשת הבאה. הלקחים הרבים והחמורים שאפשר ללמוד מן המושג המרכזי שנתבע במשפטי נירנברג "פשע נגד האנושות" - פשע של עם המבקש להכרית מהיסוד חלק מובחן מהמין האנושי - פינו את מקומם ללקח מקומי, יהודי בלבד. ויש גם הלקח לציבור הישראלי הצעיר: משהוקמה מדינת ישראל כתשובה ניצחת לשואה יש לעמוד על המשמר, להילחם באויב לבל תחזור ההשמדה. העם היושב בציון הוא פגוע פוסט-טראומטי, שכל איום ביטחוני מביא לשחזור מיידי של הטראומה המקורית. מבחינה זו, אין הבדל בתפישה הפנימית הישראלית בין זריקת אבן בכביש חוצה שומרון לאיום האיראני - שניהם מובילים היישר לאושוויץ. תשובתנו לשואה, על פי בן גוריון, היתה פשוטה: צה"ל חזק ככל האפשר.

חנה ארנדט, מהפילוסופיות הפוליטיות החשובות במאה העשרים, סיקרה את משפט אייכמן ל"ניו יורקר". היא לא אהבה לראות את עמה שוקע בצרות אופקים שאינה אמורה לאפיין אותו, לדעתה. היא ראתה את הרווח שנפער בין תפישתו העצמית כאור לגויים ובין צרות האופקים והשטחיות, שהחלה כבר אז לאפיין אותו. את הדו"ח שכתבה בירושלים סירבו המו"לים הישראלים לתרגם ולהדפיס למעלה מ-35 שנה. לכן היה תרגומו ופרסומו של הספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" (בבל, 2000) מאורע של ממש. מהלא-מודע של החברה הישראלית, השמור היטב על ידי מנגנוני הגנה יעילים, הגיחה ארנדט, המוכרת והפופולרית מאוד בארצות הברית, כדי להשמיע, באיחור רב מבחינה ציבורית, את מה שאנו, יותר מאחרים, איננו אוהבים לשמוע - ביקורת. ובמקרה של משפט אייכמן, ביקורת חריפה ונוקבת על קודש הקודשים: תפישתנו את השואה והיותה כלי פוליטי רב עוצמה בישראל.

ארנדט, סרבנית בנשמתה, סירבה להביט מנקודת המבט הצרה שאיפיינה את הקטיגוריה בראשותו של התובע הראשי גדעון האוזנר. בניגוד לסיקורים השונים של המשפט (במיוחד חיים גורי, בספרו "מול תא הזכוכית: משפט ירושלים", הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב) הטיחה ביקורת חריפה בפסיוויות היהודית בתקופת השואה, בתפישתו של האוזנר את אייכמן כרע קיצוני ולא כרוצח מודרני, ביורוקרט המשגר רבבות אל מותם במברק או בלחיצת כפתור. "האמת העצובה היא שרוב מעשי הרשע נעשים על ידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים ורעים" - אמירתה הזאת רלוונטית היום אולי יותר מתמיד.

נראה שהדו"ח שפורסם בישראל ב-2000 היה נקודת מפנה גם במחקר ארנדט בישראל. בכנס שהתקיים באפריל 2003 באוניברסיטת תל-אביב, בהשתתפות שמונה חוקרים ישראלים, דובר על חזרתה של ארנדט לתודעה אחרי שנים של הרחקה. באי הכנס יכלו להרגיש באולם המלא עד אפס מקום את הצמא לדעה האחרת. האסופה החדשה מבוססת על ההרצאות בכנס. זה צעד ראשון הכרחי, אם כי רחוק מלהספיק, וספריה האחרים מחכים עדיין למו"ל ישראלי.

בהקדמתה לספר הנוכחי מביאה עדית זרטל את טענתה העיקרית של ארנדט על הפילוסופים הפוליטים: "התעלמותם מתנאי היסוד של הפוליטיקה, כלומר, היותה מתנהלת בקרב בני אדם מרובים ושונים, שכל אחד ואחת מהם יכול לפעול ולהוליד בפעולתו דבר מה חדש ובלתי צפוי לגמרי. בני אדם - לא אדם בלשון יחיד ולא איזו אידיאה מופשטת, אפלטונית של האדם - חיים על פני האדמה ושוכנים בעולם... כל אחד מהם מסוגל ברעיונות וביוזמות החדשים שהוא מביא אתו, לשנות את סדר הדברים, להטות מהלך היסטורי... בהם אצורה ההבטחה המתמדת של שינוי והתחדשות, גם בימים האפלים יותר, כאשר נדמה כי אבדה בהם כל תקווה". זו היתה גם ביקורתה של ארנדט על האידיאולוגיות המרכזיות של המאה העשרים, שלא הביאו בחשבון את האדם העשוי לשנות את ההיסטוריה.

את המאמרים בספר פותח מאמרו של יצחק לאור, "אף מלה על ציונות: ארנדט והמחשבה הלאומית". "זכויות מוקנות לאדם בתנאי שהוא נעלם עם הולדתו ומופיע מיד כאזרח... הזכויות ניתנות לו כאזרח, לא כאדם, כבר בבית היולדות. בפער הזה צמחו הפאשיזם והנאציזם", כותב לאור. את הקישור המיידי לישראל היום קשה שלא לעשות: לפועל הזר, לפלשתינאי ואפילו לישראלי שאינו ממוצא יהודי כמעט לא ניתנות זכויות אדם בסיסיות. מאמרה של מיכל בן-נפתלי, "שפת אם ושפת גוף - האסתטיקה האינטימית של הדו"ח", עוסק בשפתם של המשתתפים במשפט אייכמן: שפתו של הפושע, השפה של השופטים, של העדים, של הקטיגור ושל הסניגור. במאמרה המרתק מתארת בן-נפתלי את דרכה של חנה ארנדט להקשיב ברגישות להשתקפות הסיפורים השונים והמורכבים.

מאמרו של זוזה ברונר, "ביקורת הבנאליות הטהורה - על הדה-הומניזציה של אייכמן אצל ארנדט" מרתק. הוא מתעמת עם טענתה של ארנדט בדבר הבנאליות של הרוע, השוללת מאייכמן את מפלצתיותו אך גם את אנושיותו. ברונר מדגיש את עוצמתה של ארנדט, אך גם את חולשותיה. ליאורה בילסקי, במאמרה "בחזרה לטריטוריה: חנה ארנדט ומשפט אייכמן", עוסקת במשפט אייכמן מכיוון תורת המשפט. העיסוק המורכב במושג החדש שנטבע בנירנברג "פשע נגד האנושות" אינו מוכר כמעט במקומותינו (מחוץ לאקדמיה) ומושג זה ראוי שיהיה מובן לעומקו ויילמד היטב. בילסקי מתארת בשפה קולחת ומובנת סוגיות שונות כפורום השיפוט, סמכות השיפוט במשפט מסוג זה, בריבונות ובקשר שלה למשפט הפלילי ועוד.

מאמרה של עדית זרטל, עורכת האסופה, "ציות ומרי בימי אופל", עוסק בסוגיית המרי האזרחי והסירוב, הרלוונטי גם לימינו. זרטל עוסקת לא רק במחשבתה של ארנדט על המרי האזרחי, תחום שהעיסוק בו במחקר ארנדט אינו נפוץ (מאמרים רבים בספר עוסקים במשפט אייכמן, ואילו זה חושף תחום חשוב במחשבתה של ארנדט), אלא גם בתפקידה של ארנדט כהוגת דעות בתקופת מלחמת וייטנאם.

מאמרו של עדי אופיר, "רשות רבים ושאלת השלטון - על המחשבה הפוליטית של חנה ארנדט", מנתח באופן סדור, המזכיר במקצת את ספרו "לשון לרע", את שאלת השלטון במחשבתה של ארנדט, בהתייחסות להבדלים בין גישתם של אפלטון ואריסטו אל הפוליטיקה. המאמר אינו פשוט לקריאה, אך מדגים היטב את יכולת הניתוח של אופיר.

אחד המאמרים המרתקים ביותר באסופה הוא מאמרו של אייל חוברס: "שפה ודמוקרטיה במחשבתה של ארנדט". "הציונות היתה גם מרד במלה... החיים היהודיים בגולה היו מבוססים במידה רבה על האמונה בכוחה של המלה". מלים, כותב חוברס, לא היו תרופה לפוגרומים, וכישלון הגולה היה כישלון המלה. חוברס מתנגד לאופן שבו מתארת ארנדט את אייכמן, כגון ש"אי יכולתו לדבר היתה קשורה קשר הדוק לאי יכולתו לחשוב". עוד מתייחס חוברס לדבריה של ארנדט על הפחד הקמאי להתעמת עם האופן שאנחנו, לעולם אנשים טובים בעיני עצמנו, יוצרים שפה משותפת כדי להרחיק מעלינו את חוסר הפשר של העולם, ובמקרה הישראלי - איננו מעזים לקרוא תיגר על השפה המשותפת שעוזרת לחיות טוב גם בימים רעים. גם אם התכוונה ארנדט לניכור הראשוני המובנה בעולם ובאדם, הקשר למציאות שלנו מתבקש.

עניין נוסף הנדון במאמרו של חוברס ובמאמרים נוספים בספר הוא קריאתה של ארנדט לשניות, לדואליות דיאלוגית בתוך העצמי. "החשיבה... יש לה משמעות מוסרית. השיחה הפנימית המתרחשת בתוכי אינה חותרת לקראת אחדות... אבל היא כן חותרת לסולידריות פנימית. החברות הפנימית היא החברות הראשונית, המתמשכת, ועקב כך החשובה ביותר", כותב חוברס. ארנדט מפרשת את הטענה הסוקרטית כי אין אדם שיעשה את הרע באופן מודע ומכוון, שכן אדם שרצח ייאלץ להתמודד תחילה עם קולו של הרוצח בקרבו; "זה המצפון החברתי ההכרחי לחיים חברתיים ופוליטים".

הסתרתה של ארנדט לאורך שנים דומה להסתרות רבות ואחרות של דור מייסדי המדינה ובניהם. עם דעתה האחרת של ארנדט, שהציבור לא יכול היה להתמודד אתה, הוסתרו עוד מעשים, כמו התייחסותה של ההגמוניה האשכנזית לעולי צפון אפריקה, אחזקתם של מיליוני בני אדם חסרי זכויות תחת כיבוש צבאי וגירושם של הערבים מכפריהם במלחמת השחרור. אלה האחרונים מודחקים אף יותר מהשאר, אולי מכיוון שהם מסמלים יותר מכל את האחר שמת בתוכנו ומחכה בסבלנות לפרוץ החוצה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ