הבדווים כמשל

מגן ברושי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מגן ברושי

University Press, New Haven ,2004. 478 pp. (Foreword by William W. Hallo). Yale Bedouin Proverbs from Sinai and the Negev Clinton Bailey, A Culture of Desert Survival

שנים רבות היה המקור היחיד שעמד לרשותנו על הבדווים של הנגב שני ספרים פרי עטו של עארף אל-עארף. המחבר, ששימש שנים רבות קצין מחוזות באר שבע ועזה, היה אדם משכיל ובקי בלשונות שונות, וחיבוריו הם הספרים המדעיים הבולטים שחיבר פלשתינאי בתקופת המנדט הבריטי. ספרים אלה: "שבטי הבדווים במחוז באר שבע" ו"תולדות באר שבע ושבטיה" תורגמו לעברית בידי מנחם קפליוק (1937 ,1935). מאז שנות השישים התעשרנו (לא רק הישראלים, גם שאר העולם) בשפע מחקרים אנתרופולוגיים מעולים, פרי עטם של אקדמאים ישראלים, כגון עמנואל מרקס ותלמידיו, ושל "חובבים" נבונים ושקדנים כגון שבתאי לוי, איש בית השיטה.

להישגים נכבדים הגיע ד"ר קלינטון (יצחק) ביילי, שהקדיש 35 שנים מחייו למחקרים על הבדווים בסיני ובנגב. חוקר זה, מוסד של איש אחד, שעבד כמעט ללא עזרה ציבורית, תרם שורה ארוכה של פרסומים מגוונים. הוא תיאר את מנהגי החתונה הבדוויים, את תצפיותיהם השימושיות בכוכבים ואת כלבי הסלוקי שהם מגדלים, והוסיף שני ספרים חדשניים, גדולים בכמות ורבים בתוכן, שניהם באנגלית. הראשון "שירה מסיני והנגב: ראי של חברה" הוא כנראה האוסף הטוב ביותר של שירה בדווית, לא רק של הנגב וסיני, אלא גם של הנודדים במדבריות חצי האי-ערב, המדבר הסורי ועיראק. בעיון בספר מתברר כי הפסוק השגור בפי ישראלים, תחילת שיר של בן העלייה השנייה "יא חלילי יא עמלי", אין לו דבר עם כלי נגינה או עם השבח שבעמל. אין הוא אלא התאמה של שיר ערבי, "יא חלאלי, יא מאלי" (שאינו נכלל בקובץ) שפירושו את, אשתי, הנך רכושי, מקנת כספי. את הנוסח העברי חיבר נח שפירא (בר-נש), איש זכרון יעקב, בשנת 1895, בעת שהיישוב החדש עוד הוקסם מחנם של שכניו.

מראה חשובה של תרבות, כל תרבות, הם פתגמיה (לצרכינו, פתגם ומשל הן מלים נרדפות), וכפי שלימדני סבי מורי: "פתגם איננו פסוק בתורה אלא תורה בפסוק". ערכיה של החברה הבדווית, מנהגיה, חוקיה וטעמיה - כל אלה מסוכמים ב-1,350 המשלים המכונסים בספר. לבדווים, כמו למדינת ישראל (אם כי מסיבות שונות), אין חוקה כתובה. חוקתם היא תורה בעל פה, העוברת מפה לאוזן ומדור לדור. המחבר הביא פתגמים הנוהגים גם בארץ, כמו הפסוק השגור בפי ישראלים רבים: "כל כלב ביג'י יומו" - היינו כל מנוול יבוא בבוא יומו על עונשו, או סוף גנב לתלייה, וכן "אלי פאת מאת", היינו מה שעבר - עבר. פתגמים רבים שאפשר למצוא בספרות חז"ל מצויים גם שם, כגון "אוי לרשע ואוי לשכנו"; "קדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא"; "רוב בנים דומים לאחי האם" (שהרי בחברה הערבית, ובעיקר בחברה בדווית, אין דומה אחי האב, הנקרא עאם, לאחי האם, הנקרא ח'אל; הקשרים החזקים והמחייבים הם עם הדוד הפטרנאלי).

כצפוי, ענייני גמלים מופיעים בכל חלקי הספר, שהרי אין בדוויות בלי גמל. הבדווים מופיעים בהיסטוריה יחד עם הגמל, במאה ה-13 לפני ספירת הנוצרים. בלי "ספינת המדבר" לא ייתכן קיום נוודי במדבר. את שבחי הגמל מסכם הפתגם הבא: "הנאקה מחירה מזומן, זבלה דלק, שערותיה יריעות האוהל וחלבה מזון בימים חשוכים". מובן שאלה רק מקצת מעלותיה, והשמטת שאר המעלות - כמו אכילת בשרה והיותה כלי תחבורה - נעשתה מאחר שלא התאימו למבנה המחורז. הגמל כבהמת משא משובחת מוזכר בפתגם "אין גמל שיישא מטען של אבנים אלא זה המפיק סירחון" (המחבר מסביר שמדובר בבאשה שנובעת בזמן הייחום). ראוי לציין, וימחלו האיסטניסים, שאחד מגדולי הלקסיקוגרפים הערבים בימי הביניים מונה מינים רבים של נפיחות גמל. גם לאחר חדירת הרכב המוטורי תופס הגמל - שגידולו והזנתו אינם דורשים כמעט כלום - מקום מכובד. גם הסוס, כמובן, לא נפקד באוסף זה: "יברכני אללה באשה צייתנית, בסוסה מהירה ובבית (אוהל) נרחב". גם פסוק מחורז זה לא נולד דווקא באוהלי קדר, ושמעתיו גם מפי פלאחים.

החברה הבדווית, שעד לפני זמן לא רב לא היתה נתונה לשלטון מרכזי תקיף, על מעלותיו וחסרונותיו, הזדקקה לשופטים משלה ולהרשאה "לקחת את החוק לידיים". ענייני נקמת דם נדונים בספר, והקוראים ילמדו שאין להרוג נשים או ילדים לא נימולים. המילה, כידוע נעשית בחברה זו בין הגילים שמונה ל-13. גואלי דם אינם חייבים להזדרז; נהפוך הוא: "לקח הבדווי את נקמתו אחרי ארבעים שנה ואמר נחפזתי!"

הנושא השכיח ביותר הוא ענייני משפט, שלושה מתשעת פרקי הספר מוקדשים להם. המשפט הוא וולונטרי וכפוף לכללים מסועפים. יש מינים שונים של שופטים, בעלי התמחויות שונות. בנושאים רציניים מתבקש בית דין של שלושה ("אין קדירה יושבת אלא על שלוש אבנים"). במקרים חמורים נדרש בעל דין לעבור טקס בישעה: ליקוק ברזל מלובן. אם הלשון אינה נפגעת הרי זה סימן של חפות. גם היום מתבצעת הבישעה בידי בני שבט הסלאטנה היושבים ממערב לתעלת סואץ. אף מקומה של הכנסת אורחים נדונה כאן בפרטות, ולא רק בעניין חובות המארח. רוב רובם של הפתגמים הם עצות מעשיות, כגון "גנוב גמל ולא ביצה" או "המתבייש מבת דודו לא יביא ממנה ילד" (בת דודו משמעותו כאן אשתו). בחברה הערבית בת דוד היא הכלה המועדפת, ובן דודה רשאי אפילו להוריד אותה מן הסוס בדרכה להינשא לאיש אחר (זו הפעם היחידה שאשה רשאית לרכוב על סוס).

לא הזכרנו אלא מקצת מענייניו של ספר נאה זה. כל פתגם מובא בכתב ערבי ובצורה ערבית תקנית, בתעתיק פונטי כפי שהוא מבוטא בניב הבדווי ובתרגום אנגלי. לכל נושא מוקדשת הקדמה וכמעט לכל משל נוסף הסבר. מעלה נוספת לספרנו: הוא נתחבר כמעט ב"רגע האחרון", לפני שהרבה מסימניה של תרבות זו ייעלמו. השינויים המופלגים שעוברת החברה הבדווית, המשמעותיים ביותר בשלושת אלפי שנות קיומה: התיישבות כפויה, מעבר לפרנסות חדשות, היחשפות לעולם החיצון (רדיו, טלוויזיה, תיירות) יכחידו הרבה ממה שתועד כאן. התמונה המצורפת, של בדווי רוכב על גמל ובידו טלפון סלולרי, מעידה על מה שעוברים דיירי המדבר הוותיקים.

ברכה לעצמה קובעת ההקדמה שנכתבה בידי אחד האשורולוגים הגדולים של דורנו, פרופ' ויליאם הלו, איש אוניברסיטת ייל. בין שאר פרסומיו נודעים מחקרים בתורת המשל, פריאומילוגיה. בסקירה מלומדת ורבת חן זו נדונה אריכות הימים של פתגמים ותפוצתם הנרחבת. דוגמה טובה: כשהולכים שני הגיבורים המיתולוגיים גילגמש ואנכידו להילחם במפלצת חומבבה מעודד גילגמש את ידידו באומרו: "שניים ביחד לא ימותו, אין איש היכול לחתוך חוט משולש". עשרות דורות מאוחר יותר אנו מוצאים בקוהלת "ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו, והחוט המשולש לא במהרה יתנתק". כך גם "שלח לחמך" של ספר משלי מצוי במצרית. במסופוטמיה (אכד, אשור ובבל) שיננו תלמידי בתי ספר לסופרים משלים גם שומריים וגם אכדיים, דרך להחכים ולשפר את המיומנויות הלשוניות. ייתכן מאוד שגם בכנען היתה זו שיטת לימוד מקובלת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ