בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם עושים קולנוע דוקומנטרי, אבל רק מעטים מצלמים מאחורי הקלעים

פנים כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, גיליון 32

תגובות

עורכים: רוביק רוזנטל, אילנה צור
הוצאת הסתדרות המורים בישראל, 104 עמ', 25 שקלים.

בשנת 1968 ריאיין מבקר הקולנוע משה נתן את הבמאי דוד פרלוב לגיליון מיוחד של כתב העת "קשת", שהוקדש כולו לקולנוע. על פני יותר מ-70 עמודים הציג פרלוב את עבודתו הקולנועית, בעיקר התיעודית. "לדעתי, יש עמדה נפשית כשאתה עושה סרט דוקמנטרי", אמר אז פרלוב, שש שנים לפני שהחל לעבוד על יצירתו המונומטלית, "יומן". ועוד אמר: "עשיתי את הסרטים שלי. עשיתי אותם. אינני יודע אם הם טובים או לא - זה לא חשוב. החשוב הוא שעל אף הוויתורים שנאלצתי לעשות והמריבות שהיו לי, אני יכול לומר: עשיתי מה שרציתי לעשות".

יותר מ-35 שנים מאוחר יותר (וכשנתיים לאחר מותו של פרלוב) מפתיע לגלות שעד היום לא פורסם בעברית ספר המוקדש לקולנוע הדוקומנטרי, הישראלי או הבינלאומי, ועוסק ביוצרים, בלבטיהם ובתהליך עבודתם. אמנם, הקולנוע התיעודי הישראלי מוזכר מפעם לפעם בכתבי-עת (גיליון 18 של "תיאוריה וביקורת עסק כולו בקולנוע, אך הז'אנר הדוקומנטרי זכה בו להתייחסות מעטה, בעיקר במאמרו של מאיר ויגודר על "יומן"). גם משה צימרמן, מחבר "חור במצלמה - עיונים בקולנוע הישראלי" (2003), הקדיש בספרו פרק לנושא, אך המתכונת היתה מצומצמת והוקדשה בעיקרה לקולנוע הדוקומנטרי של שנות ה-80 וה-90.

המחסור בטקסטים בתחום הקולנוע הדוקומנטרי מפתיע עוד יותר לנוכח פריחת הז'אנר בשנים האחרונות בישראל ובעולם כולו. סרטים כמו "9/11" של מייקל מור, או "לתפוס את הפרידמנים" של אנדרו ג'רקי, שזכו להצלחה עולמית ולפרסים בפסטיבלים היוקרתיים, כמו גם פריחתן של תוכניות המציאות על מסכי הטלוויזיה בארה"ב ולאחר מכן בעולם כולו, גרמו להתעניינות אדירה בקרב קהל הצופים, ולפרסום רב בכתבי עת ובספרים ברחבי העולם על הקולנוע התיעודי.

למרות זאת, דווקא בישראל - רוויית הקונפליקטים הפוליטיים והאישיים, שזוכה בתקופה האחרונה לתהילה עולמית בתחום הדוקומנטרי, עם שורה של פסטיבלים ושלל זכיות בתחרויות בינלאומיות, כמו גם ערוצי טלוויזיה שלמים המוקדשים לתחום התיעודי - לא פורסם עד כה אף ספר או כתב-עת שעוסק כולו בעשייה הדוקומנטרית, בסקירה היסטורית של התחום, בדיון על האישי מול הפוליטי, בראיונות ובשיחות עם יוצרים או בהתבוננות מתוך פרספקטיווה בעבר הקולנועי התיעודי. לכן, יציאתו לאור בחודש שעבר של גיליון מיוחד של כתב-העת "פנים", העוסק כולו בתחום הקולנוע התיעודי, הוא אירוע של ממש בשממה הספרותית-עיונית בתחום. ואכן, נראה כי העורך, רוביק רוזנטל, השכיל להבין את גודל המעמד החד-פעמי הזה ולכן ערך את הגיליון בשיתוף עם אילנה צור, יוזמת ומנהלת פסטיבל דוק-אביב.

תחת הכותרת "הקולנוע התיעודי: מציאות, אמנות, שינוי", ליקטו השניים שורה של מאמרים, כתבות, ראיונות, מסות אישיות ואף יומן כתוב, רובם מאת יוצרים מהתחום הדוקומנטרי. 15 המאמרים ב"פנים" מגוונים, ומציגים תמונת מצב מעודכנת על הקולנוע התיעודי הישראלי ומעמדו בעולם. אף שהעורכים לא הגדירו זאת במפורש, אין במאמרים השונים כמעט התייחסות לקולנוע התיעודי בעולם ולהתפתחויות בתחום, ורוב הכותבים שמתייחסים לקולנוע ממדינות אחרות חוזרים שוב ושוב על אותן דוגמאות מאותם סרטים ("9/11" או "לתפוס את הפרדימנים").

עם זאת, ההתייחסות לקולנוע הישראלי היא מקיפה, מעניינת וייחודית, בעיקר מכיוון שצור ורוזנטל בחרו במגוון של יוצרים, שכל אחד מהם תורם את נקודת המבט האישית שלו ומעלה לדיון סוגיה אחרת הקשורה לתחום. כך, למשל, דוד פישר מציג במאמר מרתק את הלבטים של היוצר התיעודי בבואו לתעד את מושא סרטו. תחת הכותרת "מזל סעיל ואני, אמן ולא שליח", משחזר פישר את עשיית סרטו התיעודי משנת 1996, "קברו אותו חי". פישר מתאר את ההתלבטויות והתהליכים שחווה כיוצר, את רגעי המשבר ואת ההכרה שעליו להרפות מעשיית הסרט, גם אם לא הצליח לפתור את התעלומה שאותה יצא לחקור (ולבסוף נפתרה לאחר סיום הסרט).

עורך הסרטים רון גולדמן (במאמר "אמת וזיוף על שולחן העריכה") חושף את אחורי הקלעים של היצירה הדוקומנטרית, ועוסק בגבול המטושטש שבין המציאות להצגתה הקולנועית. גולדמן מעלה שאלות מפתח שעוסקות בתפקידו המקצועי והמוסרי של עורך הסרט: "בעריכה תיעודית אני נתקל כמעט בכל רגע בשאלת ייצוג המציאות, כי בכל רגע אני משנה אותה ויוצר אותה מחדש", הוא קובע. אף שליוצרי סרטים דבר זה מובן מאליו, תוהה גולדמן: "האם יש בכלל מודעות בקרב הציבור לכך שהמציאות שאנו רואים על מסך הטלוויזיה עברה עיבוד והתאמה? האם יש מעין הסכם בלתי כתוב בין קהל הצופים ליוצרי סרטים דוקומנטריים שבו מסכימים הצופים לכך, שהמציאות שהם רואים על המסך אינה בהכרח אובייקטיבית?"

רבים מהמאמרים עוסקים בהצגת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמקומו המכובד בקולנוע התיעודי. שמוליק דובדבני ("השבר הוליך למבוי סתום") מציג תפיסה מעניינת, שלפיה "פריחת הקולנוע התיעודי האישי מקורה בעיקר בהקשר ההיסטורי - באינתיפאדה הראשונה, אז פגש לראשונה הדוקומנטריסט האישי את ההכרה בממד הכוחני של הציונות". מאמר נוסף שעוסק בסכסוך, אך מזווית ראייה שונה, הוא מאמרה המעניין של יעל מונק, שעוסק בסרטי תעודה בבימוי נשים. מונק מציגה סרט נשכח בשם "אנו באנו: בנות אוטופיה", המתעד את חוויית החלוצים בפלשתינה. את הסרט יצרה ב-1983 הבמאית עדנה פוליטי, אך הוא נתפס כאנטי-ציוני ומעולם לא הוקרן בישראל. לטענת מונק, "עד להופעת סרטה של פוליטי ייצוגן של הנשים בקולנוע הישראלי נותר שולי ומעוות". בהמשך המאמר היא מנתחת שורה של סרטים שנעשו בידי נשים ועסקו בסכסוך. לדברי מונק, המשותף לסרטים אלה הוא "בחירתן של הבמאיות לנקוט עמדה פוליטית באמצעות המצלמה ביחס לסכסוך (...) סרטי תעודה המופקים על-ידי נשים תובעים בחזרה את מקומן הנפקד של האמהות בשיח הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

"פנים" כולל עוד מאמרים מעניינים, כמו מאמרה של אילנה צור על הפסטיבלים לקולנוע תיעודי, שלדבריה עוברים שינוי של ממש בעקבות אסון התאומים, ומאמרו של אלן רוזנטל העוסק בקולנוע הדוקומנטרי ההיסטורי ובמחויבות של יוצריו. עם זאת, מאכזב במקצת ש-4 מ-15 המאמרים בכתב-העת עוסקים בתוכניות המציאות ובהשפעתן על הקולנוע הדוקומנטרי.

מבין כל המאמרים ב"פנים", מעורר מחשבה במיוחד הוא מאמרה של מירי גלעזר, העוסק בקולנוע תיעודי-חברתי. גלעזר, מרצה לתקשורת, קוראת במאמרה ליוצרים להרפות מהעיסוק המתמיד בסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא טוענת כי "האתגר האמיתי הוא פרויקט דוקומנטרי מעודכן, שיסתנן לתוך תהליכי קבלת ההחלטות של מוסדות הכוח והעוצמה בחברה הישראלית ויחשוף אותם". לפי גלעזר, אמנם קל יותר לחדור לקבוצות שוליים חברתיות או לקבוצות מהמעמד הנמוך (כפי שנעשה בסרטים תיעודיים רבים, כמו "ג'ני וג'ני" או "סנג'ין"), אך משימתו האמיתית של הדוקומנטריסט בעידן המודרני היא לחשוף את אחורי הקלעים של מנגנוני הכוח. "מעולם לא ראינו את הווילה של אהוד ברק, אבל כן ראינו את החדר הדולף של הזקן משכונת התקווה", כותבת גלעזר. "לא ראינו את שרי אריסון ביום עבודה שגרתי, ראינו ב'דרומה' עובדות מתפרה עצמאיות במצפה רמון (...) לא ראינו את אלוף הפיקוד בישיבת מטה, ראינו רק את 'מחסומים'. למרות חשיבותם העצומה של הסרטים האלה, והישגיהם האמנותיים, הם אינם מספיקים עוד לשלב זה של הקפיטליזם האכזר שבו נתונה ישראל".

המרד האמנותי-פוליטי שאליו קוראת גלעזר ניתן למימוש ממש בימים אלה, כש"תוכנית ההתנתקות" של אריאל שרון עומדת בפני ביצוע. מעניין יהיה לראות אם ייעשה סרט על מנגנון קבלת ההחלטות ב"מינהלת ההתנתקות", למשל, או שיתאר את הדילמות של אנשי השלטון לגבי חלוקת הכספים למתנחלים המתפנים. או, שכפי שמסתמן, מרבית הסרטים יעסקו בסבלם של המתנחלים הנקרעים מבתיהם, בחיילים שייאלצו להפריד בין משפחות ובפלסטינים שישובו לשטחיהם. אף על פי שסרטים אלה יהיו בוודאי חשובים, מרגשים ו"מצטלמים יפה", מעניין לראות סרט דוקומנטרי שגם מבקר את מנגנוני השלטון, ולא מקבל אותם כמובנים מאליהם.

סרטה התיעודי של עידית אברהמי, "חילמי שושא מת מעצמו", מופק במסגרת ביה"ס לקולנוע "סם שפיגל"



דוד פרלוב, דיוקן עצמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו