שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שפופה תדיר על גדות ביבים, שולה פרחים

אלמוג בהר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלמוג בהר

שוברת קיר, שירים מאת ויקי שירן, הוצאת עם עובד, 2005 (מצורפות לספר גם עבודות של אמניות מזרחיות שאצרה שולה קשת)

אשה זוכה ששיריה ייאספו בספר לאחר מותה. כמעט אפשר לומר: אשה שוברת קיר בין עולמות, ואף-על-פי שגופה טמון באדמה היא נהפכת פתאום לנוכחת מאוד בין החיים, צריכה להתחרות על לב קוראים.

ויקי שירן אוספת דמויות ושמות, בעיקר של נשים, ויש להן שמות עם "קסת ניחוח חוס לארס / לפני שידום צלצול הפעמונים", כפי שהיטיב לנסח זאת סמי שלום שטרית בשירו "אלה שמות": זוהרה, לילי, גברת אסתר, מרגריטה בכר התופרת בת הארבעים (ובעל הבית שלה), עדינה, שאמה אמרה לה: "אשה ללא בעל היא לא אשה" (עמ' 40), ובעלה שאמר לה: "אשה היא אשה רק במיטה" (עמ' 40), ואחר כך הוסיף "אשה היא אשה רק כשתינוקות אחוזים בפטמותיה" (עמ' 41), ניקול, סימון, מתי, מטילד, מירי, לולה, שמות של שחקניות אירופאיות, דודה שרינה מכרם התימנים (ובעלה מוריס הצולע וחכם עזרא), פופו, אמי, ויטוריה, הנערה השברירית מהתחנה המרכזית (ואהובה רחמו), ועליזה המשוגעת ששוברת קיר לכיוון הים מרוב רצון לאוויר (ובעל הבית שלה, וז'קוב הצלם).

ועידת יהדות ישראל והעולם

יש גם מעט גברים בספר, כמו הג'נטלמן היהודי-המצרי, המלצר היווני בסלוניקי, הבחור הנבון במונטריאול, הילד שאמו ואחיותיו קוטפות כותנה בשדה, ובעיקר האב, שהוא מצד אחד סמל להתפרקותו של הגבר המזרחי בהגירה לארץ ("אבי נסיך נפשי נשבר כמו מקל של מטאטא", עמ' 20), ומצד שני הוא חי קיום כל כך חד פעמי ואמיתי מול אשתו ובתו בשיריה של שירן. שלושת השירים עליו הם אולי הפסגה המרגשת ביותר בספר, והם בונים ביחד, בפערים ביניהם, סיפור חיים שלם. בשיר "זיכרון מצחיק" מספרת שירן כי אבא שלה "רצה לשמוע שירים בערבית, איכסה / וחדשות בערבית, פיכסה, הוא כל כך הרגיז / אותנו, מספר שהוא יודע לקרוא ולכתוב / ערבית ספרותית. איש מצחיק, ממתי לערבים / יש ספרותית מלבד יא חביבי אי-אי-אי / חצי שעה יא חביבי בגרון" (עמ' 27). אביה היה צריך לזכור את דברי האם ש"כל מה שהיה שם מת" (עמ' 28), אבל הוא סירב, ופעם אחת הסביר לאשתו: "אני לא יכול להיות / אדם ריק" (שם).

אבל עיקר הספר מספר על נשים. שירן אספה גיבורות, נשים שהן גם חזקות גם מתפרקות, נשים לא שלמות, נשים לפני או אחרי מרידות, נשים של "שוליים", יצאניות ופועלות, נשים מבוגרות אבל ילדותיות, וילדות בוגרות. וביניהן אשה אחת אשר "הלכה ברחוב בכובע פרחוני ענק / תענוג היה להסתכל בה / לחייה שקופות / ראו שהראש שלה מלא דמיונות... / כאילו היתה בת יחידה לאלוהים" (עמ' 25), ועוררה עליה את קנאת המשוררת, שהסבירה בשיר אחר כמה היא מרגישה אבודה "נוכח נשים מלאות אומץ, מלאות חן / לחיות את חייהן, להיות מגוחכות ולאהוב בגלוי / את עצמן / ובורקסים מלאים בפטריות" (עמ' 32).

אולי פגשה אותן בחייה, אולי המציאה, אולי הכליאה בין אלו לאלו. וביקשה להוליד בשיריה כמה שיותר נשים שונות, ולציירן בצבעים עזים, לא מתביישות, לא נסוגות. כמו לולה שהיתה מלכה אפורת שיער ואמרה: "ברוך השם שעשני אשה... / ברוך השם שנתן לי עיניים / ברוך השם שנתן לי גוף / ממנו צומחות כנפיים / גם כנפי הציפור צמחו בגלל שחשק לבה בשמים / היו כמוה // נפלאות" (עמ' 46). הספר תובע אחוות נשים. השיר הראשון, המסמן את הסכנה שבכתיבת שירה על ידי אשה, ועוד שירה על נשים, נפתח בפנייה אל אשה-ילדה שהיא אולי המשוררת עצמה, אשה ש"בראשה מתרוננים שירים / כשהיא יושבת בתוך גומחה / ושומרת על שפיות דעתה / שלא תפרח" (עמ' 7).

גבר המצטרף למסע שיריה של ויקי שירן חש תחושת סכנה. הוא נוסע סמוי, לא תמיד מורשה, כמו הילד המציץ לאמו ולאחיותיו הקוטפות כותנה בשדה, שותף לדבר מה שאינו שלו ואינו משלו. לכן קיימת תחושת מתח מתמיד בקריאת השירים, ולכן הם גם כל כך מרתקים. הגבר המצטרף למסע נתבע לוותר על העמדה הפטרונית הרגילה של גברים לשירת נשים. אין הוא מתבקש "להכיר" בשפת שירתה ובשפתה, כי אין לה צורך ב"הכרה" שלו, אין לו סמכות מיוחדת. אבל אם הוא לא יכיר בה הוא לא ילמד שיש שפה אחרת לשירה ולא יצליח לקרוא בה ולאהוב אותה.

אבא של ויקי שירן סיפר לה ממקום מושבו, בוכה על האסלה: "שירים לכתוב אני כותב... / אני כותב בשביל לחשוב אבל כשאני חושב / מתפוצץ לי הראש" (עמ' 47). הוא לא חווה הצלחה בשירה שלו והסביר: "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי / כאב צריך לעטוף באריזה, לכן אני בוכה בבית כיסא / שעות על האסלה") (שם). בסוף הוא מציע לבתו, אמנם מעט בזלזול: "לכי, לכי, כתבי שירים / פיסות של יופי / העם שלך יאהב אותך / ייקוד קידה / אני אשב בתוך הוורד / ואחכה לך יקירה / ריחני / כנבלת הכלב" (עמ' 49). הבת מקבלת את עצת האב ומבינה כי צדק, ומתוך כך היא מסבירה את שירתה, גם את שיריה עליו: "אבי הטוב דיבר אמת / יודע איזו בת הגדיל / סרסורים של כאבים, תגרנית זולה / שפופה תדיר על גדות ביבים, שולה פרחים / מתוך הרפש, הקיא והצואה / מוכרת את לבו תמורת פרוטה, ואף פחות" (עמ' 49).

פעמים רבות שירה נבחנת ביורשיה, והמקרה של ויקי שירן המנוחה הוא מקרה מובהק כזה. ראויה המשוררת הזאת למשוררות רבות שיקראו בספרה, אולי גם כמה משוררים, ויראו אם מתגלים להם כאן אופקים חדשים לכתיבת השירה בעברית.

תגובות