בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אוי ואבוי! מישהו נפגע?" - "לא גברת. כושי אחד נהרג". - "איזה מזל; כי לפעמים אנשים כן נפגעים"

תגובות

הרפתקאותיו של האקלברי פין - הספר המוער, מאת מארק טוויין, הערות ואחרית דבר מייקל פטריק הרן, תירגם מאנגלית והוסיף הערות יניב פרקש, איורים מקוריים: א"ו קמבל, הוצאת אריה ניר, 2005, 431 עמודים

כאשר פותח האק פין את סיפורו, הוא ממהר להטיל ספק במהימנותו של מחברו. "אדון מארק טוויין", הוא טוען, נוטה להפריז ולא לדייק בעובדות. אבל, מוסיף האק בסלחנות, "זה לא חשוב. בחיים לא ראיתי מישהו שלא שיקר איזה פעם אחת לפחות, חוץ מדודה פולי, או האלמנה, או מרי אולי" (עמ' 17). האק עצמו הוא, באופן בולט, כזבן כרוני, המפלס את דרכו בחיים - דרך עמוסה בדמויות סמכותיות ובאתגרים של הישרדות חברתית ופיסית - בעזרת הפרחת שקרים בלתי פוסקת ואימוץ זהויות בדויות. לצד האק, רווי הספר כולו בדמויות של שקרנים מסוגים שונים ובעלי אינטרסים שונים. חלק מן הכזבים מוצגים כמוצדקים מבחינה מוסרית; אחרים נתפשים כפסולים. חלקם מתוחכמים ויצירתיים; אחרים שקופים ואוויליים. כמכלול, השקרים הם מוטיב מרכזי ב"הרפתקאותיו של האקלברי פין" (1885), והם טעונים במשמעויות סמליות: סאטיריות, פסיכולוגיות ופוליטיות.

בסצינה אופיינית, שבה דווקא נתפס האק - באורח בלתי אופייני - בקלקלתו, הוא מסתיר מפני הדודה סאלי לחם וגוש חמאה תחת כובעו, בניסיון להסוות מפניה את תוכניותיו הסודיות לשחרר את העבד ג'ים מכלאו. אלא שתוך כדי שאלותיה החשדניות של הדודה, משחזר האק, "החמאה התחילה להתנמס ולנזול לי על הצוואר ומאחורי האוזניים, ...ופס חמאה התחיל לטפטף לי על המצח, ודודה סאלי היא ראתה את זה, ונהייתה לבנה כמו סדין, ואמרה: 'ריבונו של עולם, מה הבעיה של הילד הזה - יש לו קדחת מוח בטוח, והוא נוזל החוצה!" (עמ' 360). סצינה זו עשויה היתה להיראות בלתי אמינה מעט - אולי כהמחשה אפשרית לטענת המספר כי מחבר הספר נוטה להפריז - אלמלא סיפקה לנו המציאות מעמדים בלתי סבירים לא פחות. מה נאמר, למשל, על סצינה שבה שר בכיר בעל בעיות אמינות תוחב סיגר בוער אל כיסו, לבל ייתפס כשהוא מעשן, והנה העשן מיתמר לו מן הז'קט בעוד האיש משוחח בנחת עם כתבים האם גם שם פגמה הנטייה ההומוריסטית של מחבר הסצינה במידת הריאליה הספרותית

ההסוואות וההסתרות של האק, עם הכובע ובלעדיו - משחקי הזהות שלו, השמות הבדויים וקטעי הביוגרפיה שהוא מאמץ, האופן שבו הוא מביים את רציחתו שלו כדי שאיש לא יחפש אחריו - הם כולם מעשים הישרדותיים. באמצעותם הוא מציל את עצמו לא רק מיד אביו השתיין והאלים, אלא גם מזהותו החברתית הכובלת, ובעזרתם הוא מציל את ג'ים מידי רודפיו באמצעות בניית זהות חברתית חדשה. לשקריו יש, אם כן, הצדקה נפשית ומוסרית. יש להם גם ערך חיובי נוסף: יצירתיות של הסיפורים שממציא האק, ושלל הזהויות שהוא עוטה על עצמו, אינם רחוקים מן החירות היצירתית המוגזמת שבה הוא מאשים את מחברו, טוויין. היכולת לשנות את המציאות בהבל פה היא היכולת לברוא עולם בדיוני, כלומר היא אמנות.

משום כך, אפילו שקריהם הדוחים של שני הרמאים המרכזיים שבספר - צמד הנוכלים הטפיליים המכונים הדוכס והמלך, שכל יישותם אומרת כזב ומרמה - יש בהם חן ועניין, משום שגם אצלם היכולת לשקר היא סוג של אמנות. למרות היותם דמויות נתעבות ונצלניות, ואף שהאק וג'ים (ועמם גם הקוראים) משתוקקים להיפטר מהם לאורך 15 פרקים, הדוכס והמלך הם במידה רבה דיוקן לגלגני מועצם של הסופר טוויין ושל גיבורו האק: גם הם יודעים לספר סיפור טוב. ואולם, שקריהם של המלך והדוכס הם גם בעלי משמעות סאטירית. הצעיר שבשני הנוכלים טוען כי הוא נינו ויורש תוארו של דוכס ברידג'ווטר, וכי הודר מנכסיו בידי אחי סבו; הנוכל הקשיש ממהר לטעון לעומתו כי הוא עצמו איננו אלא מלך צרפת החוקי, "לויי השבע-עשרה, הבן של לויי השש-עשרה ומרי אנטונט" (עמ' 174). השניים מתחזים, אם כן, לצאצאיהם של אצילים ושליטים מן העולם הישן: מבחינת כל הידוע להאק על מלכים ואצילים אמיתיים, המקור סובל מריקבון מוסרי לא פחות מן המתחזים. בהופעותיהם לפני קהל התיאטרון בעיירות עלובות על גדת המיסיסיפי, מציגים עצמם המלך והדוכס כגדולי התיאטרון השייקספירי, ומשמיעים טקסט המתחזה לדרמה שייקספירית אך אינו אלא גיבוב מקושקש של קטעים משובשים מן הטקסט המקורי. עיקר מהותם של שני הנוכלים, אם כן, היא לגלוג פארודי על עליונות מעמדית ועל אליטיזם תרבותי. אותה עליונות, ואותו אליטיזם, אין להם מקום באמריקה שעל המיסיסיפי, ואין מי שיידע להבחין שם בין המקור לבין הזיוף.

אולם מרכזיותו של השקר ב"האקלברי פין" היא בעלת אמירה פוליטית נוקבת עוד יותר, כאשר מקשרים אותה לנושאו המרכזי של הרומאן: גורלו של העבד הנמלט ג'ים, הדילמה של האק אם לעזור לו או להסגירו, וטיבה המוסרי של חברת בעלי העבדים בדרום ארצות הברית (הספר נכתב אמנם לאחר ביטול העבדות, אך עלילתו מתרחשת כמה עשורים קודם לכן). השקר העמוק, הקיומי, העומד בתשתיתה של החברה המיוצגת ברומאן של טוויין, הוא שקר עליונותם המוסרית המצוחצחת של הלבנים. נציגי המוסר ב"האקלברי פין" - כל אותן דודות ואלמנות חסודות וצדקניות המנסות להנחיל להאק הפרוע קצת דרך ארץ, כמה עקרונות נוצריים ומושג מה על טוב ורע - הם רקובים ומושחתים בתוכם פנימה, בשל גזענותם המובנית ובגלל העיוות המוסרי הנורא הנובע מהיותם אדוני עבדים.

מרכזיותו של השקר בעולמו של האק חותרת איפוא תחת ה"מוסר" הלבן והנוצרי של נציגי הסמכות החינוכית, שלמרות יומרתם להיות טובים מן הנער חסר החינוך, אין בהם כל עליונות מוסרית לעומתו, או לעומת נוכלים מקצועיים דוגמת הדוכס והמלך. מיס ווטסון אמנם מטיפה להאק לעשות מעשים טובים, לקרוא בתנ"ך ולהפסיק לעשן, מזהירה אותו כי נשמתו (שלא כנשמתה) עלולה להגיע בסופו של דבר ל"מקום הרע". ואולם היא מחליטה למכור את "הכושי שלה", ג'ים, במורד הנהר (מקום שם סובלים העבדים התעללויות נוראות במיוחד, ומקום שם לא ישוב ג'ים לראות את אשתו וילדיו), משום שמציעים לה תמורתו 800 דולר. היא חשה אשמה מסוימת, אך זה מחיר שקשה לסרב לו. הדודה סאלי - אף היא דמות חינוכית, אלא שלבה רך ואמהי מזה של מיס ווטסון - מתגלה אף היא כתוצר מובהק של החברה שהיא חיה בה, כאשר היא כולאת את ג'ים, העבד הנמלט, בבקתה עד שבעליו יופיעו ויתבעוהו לעצמם, וכפי שמעיד גם הדיאלוג הבא שלה עם האק, החושף את היותה נתונה כליל לסולם הערכים הדרומי המקובל. כאשר מספר לה הנער כי בדרכו על מי המיסיסיפי בספינת קיטור התפוצץ ראש המנוע של הספינה, היא נבהלת: "'אוי ואבוי! מישהו נפגע' - 'לא גברת. כושי אחד נהרג'. - 'איזה מזל; כי לפעמים אנשים כן נפגעים'" (עמ' 296). בניגוד להאק, המאמץ כאן את השיח הגזעני השגור כדי שלא לעורר חשד, ברור כי בעיני הדודה, "כושי" - חי או מת - אינו נמנה עם המין האנושי.

כאשר מחליט האק באופן סופי להציל את ג'ים מחיי העבדות, הוא מציב את החברות שנוצרה בינו לבין העבד הנמלט מעל לערכים הראויים (כך הוא סבור) של החברה הדרומית. ההיפוך האירוני המתחולל בשלב זה הוא מושלם: האק הוא הפועל המוסרי העקבי היחיד בחברה הלבנה המתוארת בספר; ובכל זאת הוא בטוח שבגלל חטאו הכבד - קרי, כניעתו למחויבותו האנושית כלפי ג'ים - הוא עתיד ללכת לגיהנום. "לא חשבתי יותר על תיקון. הוצאתי את זה לגמרי מהראש שלי, ואמרתי שאני יחזור לרשעות, שהיא בדם שלי" (עמ' 288). המצפון המייסר את האק על מעשיו הוא יציר כפיה הרקוב של מוסריות שקרית; אין סמכות מוסרית אמיתית בעולם המתואר ב"האקלברי פין", זולת הרגש האנושי הטבוע בגיבורו. ואף שהאק מונחה על ידי הרגש הזה, אין הוא מבין כי בהפיכתו ל"גונב כושים" הוא עושה את המעשה הנכון. דווקא הנער חסר החינוך שגדל בחבית, ה-white trash הגס, בנו של שיכור העיירה, כישלונן החינוכי של אושיות מוסריות ודידקטיות נודעות דוגמת הדודה פולי והעלמה ווטסון - דווקא הוא מתגלה כגידולה היחיד של החברה הלבנה, שרגש המוסר האינטואיטיווי שלו לא הושחת מן היסוד.

התמימות וחוסר המודעות שמתוכן פועל האק נגד אמות המידה הרקובות של המוסר הלבן הן ההופכות אותו לכלי יעיל במיוחד בשביל טוויין לחשיפת צביעותה של החברה הדרומית. בשל הסאטירה החריפה של הספר קמו לו למן צאתו לא מעט שונאים, וספריות ציבוריות רבות סירבו להחזיקו. כפי שמציין מייקל פטריק הרן באחרית הדבר שלו, יותר ממאה שנים מאז צאתו לאור, נשאר "האקלברי פין" אחד הספרים האהובים ביותר והשנואים ביותר בספרות האמריקאית הקלאסית, "וכתוצאה מכך, גם זה שנדון בתכיפות הגדולה ביותר" (עמ' 404).

ואולם, אם בשלהי המאה ה-19 היתה הסיבה העיקרית לסלידה מן הספר רגישות מוסרנית לדמותה של החברה האמריקאית, וקושי לעכל את הסאטירה הנוקבת של טוויין, הרי שבשלהי המאה העשרים תפסה תאוצה התנגדות שטבעה שונה לחלוטין. השימוש שעושה טוויין בהאק אירוני כל כך, והביקורת שמותח הספר על המוסר הנוצרי והדרומי הלבן נוקבת כל כך, עד שמפתיע כי רבים הם המשוכנעים כי עמדתו של הטקסט הטווייני עצמו היא עמדה גזענית. במקום להאשים את טוויין בביקורתיות יתר ביחס לחברה האמריקאית, דומה כי מבקריו החלו להאשימו בהזדהות יתר עם ערכיה של החברה הדרומית הלבנה. מבקרי הספר הנוטים בכיוון זה נחלקים לאלה המחמיצים כליל את האירוניה של טוויין, לבין אלה המבינים את כוונתו האירונית, אך הסבורים כי האופן שבו מתוארת דמותו של ג'ים חושף גם את השפעתם של סטריאוטיפים גזעניים על טוויין עצמו. האפיון של דמות השחור כנחות, בור ומעט טיפש, והשימוש התכוף שעושה המספר במלה nigger, נתפשים כעדות לכך.

מי שהחמיץ לגמרי את האירוניה של טוויין, ואף פירסם מהדורה "מתוקנת", סטרילית ותקינה-פוליטית של הספר (שבה המלה nigger אינה מופיעה כלל), הוא איש חינוך ושמו ג'ון ואלאס, שבשנת 1982 פירסם כתבה עיתונאית שבה כינה את הרומאן הזה "המקרה הגרוטסקי ביותר של זבל גזעני שנכתב אי פעם". ואלאס ניהל מערכה שקראה להחרים את הספר במערכת החינוך האמריקאית, משום שהוא פוגע ברגשותיהם של תלמידים שחורים ומעודד דחפים גזעניים בקרב תלמידים לבנים. ואלאס עצמו הוא מקרה גרוטסקי, אולי, של חוסר הבנת הנקרא; אבל גם לא מעט מבקרים וקוראים מתוחכמים ממנו מתקשים לנטרל את חוויית הקריאה ב"האקלברי פין" מן ההוויה הגזענית המתוארת בספר. בעיניהם, למרות מגמתו המודעת של טוויין להוקיע את ההוויה הזאת, משהו ממנה מחלחל גם אל התודעה המספרת עצמה. גם אם רואים את הספר כאנטי-גזעני באופן עמוק, יש להכיר בכך שטוויין, כמו האק, גדל ועוצב בדרום הגזעני של שנות העבדות; וגם אם החברה הלבנה שהוא מתאר מתועבת בעיניו, עדיין אין זה בגדר האפשר בעבורו להשתחרר לחלוטין מראייה מתנשאת של דמות העבד השחור. התנשאות זו באה לידי ביטוי בעיקר ברמה הלשונית של הטקסט. עם זאת, היות שהאק מספר את סיפורו בגוף ראשון, אי אפשר להפריד בין השפה שבה הוא משתמש לבין השימוש האירוני שעושה טוויין בדמותו. האם טוויין הוא זה השב ומתייחס אל ג'ים כאל "הכושי של מיס ווטסון", כפי שנוטים מבקרים מסוימים לטעון, או שמא האק הוא העושה זאת .

חיזוק לפרשנות המייחסת את ההתבטאויות הגזעניות ה"אוטומטיות" של הספר להאק, אך לא לטוויין, מצוי בשימוש האירוני שעושה טוויין בשפתו של האק בכלל. האנגלית הנמוכה של האק איננה שפתו של טוויין - לא באיות ובדקדוק, ולא בהיבטים אחרים שלה. השפה המשובשת והבלתי תקנית שבה נכתב הספר זוכה בתרגום החדש לשווה ערך עברי ראוי לציון בתעוזתו. תרגומו הישן של אוריאל אופק אמנם הצטיין בשפתו הדיבורית והקולחת ובקיצורי המלים שנועדו לשמר משהו מן ההגייה הבלתי מהוקצעת, אולם גירסתו של פרקש הולכת רחוק יותר ומוצאת מקבילות עבריות נאותות לשגיאותיו של האק. התרגום החדש מבצע חילופין תכופים בין זכר לנקבה ("שתי עיתונים"), נוקט שימוש עקבי בצורת "יפעל" לציון גוף ראשון יחיד בזמן עתיד ("אמרתי שנראה לי שאני יחצה את הנהר ויילך לבדוק מה קורה"), ומקפיד לנקד את שיבושי ההגייה למען הסר ספק ("ובדיוק"; "בבית-משפט"; "לכאן"). פרקש מצליח גם ליצור אבחנה ברורה - המתקיימת במקור - בין השפה של האק לבין העגה השחורה של ג'ים ושל יתר העבדים. התרגום, ועמו הערות הרקע הרבות, מעניק לנו מהדורה עברית מהימנה ומשובחת של הספר.

האק של התרגום החדש דומה, במידת האפשר, להאק האמריקאי, הנוהג לישון בחבית וללכת יחף. כילד חסר בית, חסר הורים וחסר חינוך, הכל משובש אצלו: הדקדוק, האיות, התחביר וההגייה, ולצדם גם הנימוסים, ההליכות והידע בתנ"ך. כפי שמנסה טוויין לומר לנו, בהעדר חינוך הולם נשתבשו אצל האק לא רק כללי הכתיב והתחביר, אלא גם כמה עיקרי מוסר. הודות לכך עלה בידו להישאר נקי משחיתותה של החברה שבה גדל.



מרק טוויין ואיורים ל"האקלברי פין". בעיני הדודה, "כושי" - חי או מת - אינו נמנה עם המין האנושי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו