הרהורי יום קיץ

עוזי צור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי צור

"יותר מזה 4" - אוצר יואב שמואלי, גלריה זומר, תל-אביב

תערוכת האוצר-האורח של יואב שמואלי בגלריה זומר נדמית לציפור המאחרת לנדוד, אות חיים בודד כמעט בעלפון הקיץ. בניגוד לתערוכות בקיצים הקודמים, ששינו את המבנה הפנימי של גלריה זומר, התערוכה השתא מינורית וארעית, והשינוי הוא רק הצעה, אולי לקראת מעבר הגלריה לחללה החדש. בתערוכה שאצר שמואלי עולה תחושה מוצפנת, מוקטנת, של אפוקליפסה קרובה. אלה הן חורבות מסוגננות, מושגיות, ועם זאת מדממות. בטקסט שכתב שמואלי לתערוכה נכתב בין היתר: "לטוב ולרע, ובקו גס - הפכנו מהורהרים יותר, מעודנים, יפים יותר... ישראל, על כל צלליה האסתטיים והפוליטיים - היא מקום חי, מרתק ופורה ליצירה אמנותית, כמעט מכל בחינה. האמנים המקומיים הצעירים, על פזילתם הכרונית וחשוכת המרפא למערב, הפנימו את זה יפה. במסירה לידיים טובות יהפוך אבק לזהב".

ואכן, מעשה ההמרה עלה יפה. בעומק החלל, מתוך האור, פורצת העבודה של עירית תמרי, כמין גידולים מעודנים, להק תולעים ציפוריות, נחיל הולך ומידלדל ככל שהוא מתרחק ממקור האנרגיה. אלה הם גיזורי נייר עדינים, צילומי ידיה ואצבעותיה העומלות. תמרי גזרה, עיוותה והדביקה אותם מחדש, לברוא טבע משובט, שיצוריו נמשכים לאור ויונקים ממנו, אולי כמפלצות המכונפות בהדפס של גויה "שנת ההיגיון יולדת מפלצות" מעל לראשו המואר של הפילוסוף. תמרי עושה שימוש נבון ורב השראה בחומרי הגלם הפשוטים, ו"בובותיה" של טל מצליח עולות בזיכרון, בובות שגזרה מצילומי גופה, בובות של אין נחמה מאחת הסדרות הפלסטיות החזקות באמנות הישראלית.

מרצפת הבטון מיתמרים עמודיה של עלמה יצחקי, לעצמם, עמודים עטופים בשרוול של קליפה לבנה הצמודה כקונדום, ועל ראשם הקטום מוטלת עורלה רפויה. נוצרת אשליה כאילו הותכו העמודים בחום עצום, כמגדלי התאומים וכאנדרטה להם, במינימליזם מושגי. בחלל הבא יצחקי עוברת מאשליית הפיסול אל אשליית הצבע והציור השטוח לכאורה. שישה מלבנים צמודים, דחוסים, של גרפיט צבעוני על הקיר הלבן; מרתק לבחון את קווי המפגש החמקמקים בין הצבעים, מה צבע עושה לצבע. המפגש יוצר רסס, כסופת חול צבעוני, כאותם בקבוקים שמילאנו בטיולים למכתשי הנגב, צורה על סף האי-צורה, כעמודים המותכים.

העבודה היחידה המשנה מעט את חלל הגלריה היא ה"חומה" של ליאת קוך - מין גדר של בולי עץ מהוקצעים (שצירי דלתות מחברים ביניהם), העוברת בין החללים, עד שהיא רובצת לבסוף כזנב דרקון, מופרכת כאותה גדר. העיצוב סקנדינווי, ביתי, של רהיט חסר שחר, טורד ומפריע, מונע מעבר מחציו האחד של החלל אל חציו האחר. והנה שוב, מושגיות סגפנית סוטה אל סימבוליזם טעון.

למרגלות העבודות האחרות מוטלים גידולי הפרא של שי-לי עוזיאל, פגרים מלאי דמיון והומור שמוחזרו מחומרי גלם נטושים. שמואלי מכנה אותם "הארות בפנס כיס אישי". לרגלי הגדר מושלך פגר "תרנגולת", שנוצותיה הן חבלים קלועים ורגליה עשויות חומר פלסטי לבן ואדום. מחסום קטן, החוסם שום דבר, עשוי מרצועות של סיבית מלוכלכת, ולרגליו מוטל מין צב דרוס, עשוי עיסה של מחטי אורן או שיער, שמעליו מקנן מין פיל חסר צורה. ליד הקיר מונחת תיבה ירוקה ומוארכת שנבנתה מדשא סינתטי, ומתוכה מגיחים שלושה צינורות השקיה גדועים, כמחושים של ישות תת-קרקעית זעירה. בפינה אחרת מושלכות זוג נעלי עקב דקיקות, נשיות, נגועות בעובש כמו הושלו מרגלי גווייה יפהפייה, עשויות מרצועות של תקליטי ויניל שהומסו. מעל הקיר, בתוך מסגרת מתכת, שוכן לוח עץ אופקי, כתבליט חידתי; מקרוב אפשר להבחין שהלוח מורכב משתי פיסות שהוצמדו, ועל קו החיבור תלוי מין אקרובט מופשט ולולייני. על מרחבי הבטון הסדוק מוטלים גלילי צואה וקיא, הפרשות שלא ירדתי לפשרן. העבודות הללו הן כהערות בשולי הערות.

רוב שעות היממה ניצב הרמקול של אהל עדן דומם בפינה, כשריד של ה"אח הגדול". אך בשעות התפילה של המאמינים במסגדים פורץ ממנו לפתע קולו של המואזין בעוצמה, וכך, לא שייך בגלריה הנייטרלית לכאורה, הוא נדמה לגל שחור ולא נראה, המטביע את כל החללים, כפחד הנוצרי-המערבי מ"סכנת האיסלאם", שהחליפה את הפחד מה"סכנה האדומה". הקול הרם מהדק עוד יותר את החיבור הטבעי שנוצר בין עבודותיהם של ארבעת האחרים.

מירי סגל: "כיכר השעות היפות", גלריה זומר, תל-אביב

בטבורו של חלל חשוך ולוהט ניצב כיסא של רופא שיניים עתידני. הנכנסים מתיישבים על הכיסא, ולאחר הצמדת אוזניות לראש (כאטמים מהחלל הממשי) מפעיל משקל הגוף את הכיסא והוא מתחיל להסתובב. מעל לראש ניצב מקרן זעיר, המסתובב יחד אתך, והסרט המוקרן נע לאורך הקירות והעמודים הנגלים והנעלמים שוב ושוב בחלל האפל. כמו חלום מגולל הסיפור על הילד החולם, היושב על כיסא זהה לשלך, סובב בכיכר עיר ריקה, מלאכותית וכבר מוזנחת. אנו עוברים לכיכר אחרת, הכיכר שלפני מחסום קלנדיה שבין ירושלים לרמאללה, כיכר צפופה ולוהטת: שרידי שוק, מוכר מלבי, בייגלה באקווריום זכוכית, ילדות בית ספר בתלבושת אחידה, ראש שוטר וראשי נהגים. הילד החולם מחזיר אותנו מהמחנק אל שקיעה סתווית, אנשים הרוקדים בכיכר עד סחרחורת. סצינת סיום (והתחלה) יפהפייה צלומה מתוך מכונית בחוף ימה של עזה; ילד רכוב על סוס מצטרף לטקס המוזר הזה, רוכב סהרורי בעקבות המכונית במעגלים, וכשצלליתו כמעט נבלעת בשמש המסמאת הוא שולף אקדח ויורה באוויר - סצינה שיש בה מהעוצמה הוויזואלית הפואטית של פאזוליני ופליני.

בסרטו של פדרו אלמודובר "קיקה" הופיעה גיבורת המשנה בדמותה של כתבת שטח, לבושה בחליפת עור שחורה וצמודה ובמגפיים גבוהים; פניה המעונות מצולקות, ולראשה מוצמדת מצלמה. כך, כיחידה אוטונומית של איש אחד, היא משדרת זוועות בשידור חי, ומלווה את המראות בקריינות. אולי ניתן להרחיק לסרטו של מייקל פאוול "פיפינג טום", שבו הגיבור מחבר למצלמת קולנוע חרב ארוכה ומראה ודוקר למוות נשים, וכך, לנגד עיניו ועינינו, נהפכת המצלמה לכלי רצח. ב"כיכר השעות היפות" יש משהו מהאגרסיוויות הזאת. אמנם כאן רק המקרן מוצמד לראשך, אך התנועה הסימולטנית שלך ושל המוקרן יוצרת תנועה בלתי נסבלת כמעט, מעיקה, של תיעוד על סף חלום. התנועה הסיבובית מחדירה אלמנט של חלום או סיוט לסרט עצמו, ובחילה פיסית מתעוררת בגופו של המתבונן הפאסיווי, העקוד לכיסא ולמקרן כעינוי בסרטו של קובריק, "התפוז המכני", שבו מרפאים את אלימותו של הגיבור בחשיפה אין סופית לסרטים אלימים. המציאות בתל-אביב וברמאללה נעקדות כאן זו לזו.

האם הסרט אפקטיווי גם ללא הפעלול הטכני? נדמה לי שכן. מירי סגל חורגת כאן מהיופי האסתטי של עבודותיה הקודמות ויוצרת תוכן ממשי של ילדות נטולת ילדות. סגל מתנדנדת תמיד בין האפקט הטכני (המורכב והמתוחכם) לערך הסגולי של תוכן ואמנות. כאן הנדנדה היתה לקרוסלה מענה, המקשה עוד יותר לבחור בין השניים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ