שלמה יזרעאל
שלמה יזרעאל

למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, תירגמה ציפורה כוכבי-רייני, ספריית האנציקלופדיה המקראית בעריכת שמואל אחיטוב, מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מכתבי אל-עמארנה נקראים על שם האתר שבו נתגלו, תל אל-עמארנה שבמצרים התיכונה. תל אל-עמארנה, או אחתאתון הקדומה, נבנתה - ונזנחה אחרי שנים מועטות בלבד, במחצית המאה ה-14 לפני הספירה - על ידי פרעה אמנחותפ הרביעי, הוא אחנאתון הכופר, עובד גלגל השמש.

באתר זה שעל גדת הנילוס נתגלו באקראי, בחורף של שנת 1887, לוחות חומר כתובים בכתב היתדות האכדי (בבלי, אשורי). חפירות שנערכו באתר הוסיפו לממצא עוד לוחות מעטים יחסית. כיום יש בידינו כ-380 לוחות המצויים במוזיאונים בעיקר באירופה ובמצרים. כ-350 מתוכם הם מכתבים שנשלחו אל אחנאתון, וקודם לכן אל אביו, אמנחותפ השלישי. חלקם מכתבים מאת מלכים אחרים בני התקופה, ביניהם מלכי בבל ואשור (באזור עיראק של ימינו), מיתני (בסוריה), חתי (בטורקיה) ואלשיה (בקפריסין). רובם מכתבים מאת מושלי כנען, שמלכו על ערים באזורי ישראל, פלשתין, ירדן, לבנון וסוריה של ימינו. עוד נשתמרו כמה העתקי מכתבים מאת פרעה אל מלכים ומושלי ערים.

בתקופת עמארנה שלטה מצרים באזורנו. נציבים מטעם פרעה, מקומיים או מצריים, פיקחו על הנעשה ברחבי ארץ כנען ממקום מושבם בערים מרכזיות. לצד קשריהם עם הנציבים, היתה למלכי כנען גישה ישירה אל השלטון במצרים גופא. מכתבי עמארנה הם התיעוד שיש בידינו לקשרים אלה. לבד ממכתבים נשתמרו לוחות ששימשו ללימוד כתב היתדות והלשון האכדית בבית הספר לסופרים שבמצרים. אף שלמצרים היתה מסורת כתיבה עתיקת יומין כמו זו של מסופוטמיה, התכתובת של החצר המצרית הן עם מלכים זרים, הן בתוך גבולות האימפריה, לא היתה בלשון הממלכה, דהיינו במצרית, אלא דווקא באכדית ובכתב היתדות. הלשון האכדית היתה לשון התקשורת הבינלאומית במזרח התיכון בעת ההיא.

לא היתה זו תקופה של נחת בחלק זה של האימפריה המצרית. אמנם, גם ממלכת מיתני וגם אשור ובבל שמרו על יחסים טובים עם מצרים, אולם החתים הטילו חתתם על גבולה הצפוני של האימפריה, וזכו לנתח שמן ממנה בעזרת עזירו מלך האמורים. גם בלב לבה של הטריטוריה האסיאתית של האימפריה לא שרר שקט. מאבקים בין מלכים של ערי-מדינה מקומיים ובין חתרנים למיניהם, הן בגבולות הערים והן מחוצה להם, היו תדירים למדי. מכתביהם של מלכי כנען משקפים את מאבקי הכוח הללו, ורבים מהם הם מכתבי תלונה מאת מושלי הערים הכנעניות אל פרעה. נחוץ היה מתרגם, שיקרא את המכתב בלשונו המקורית ויקרא אותו בקול באוזני הנמען בלשון המקום, במצרית. דרך זו נהגה לאורך זמן בתכתובת בין בני תרבויות שונות, כדי כך שאלף שנים לאחר תקופת עמארנה נצרך הסופר המקראי שכתב את ספר עזרא להודיענו, כי המכתב שנשלח אל ארתחששתא מלך פרס נכתב ארמית ומתורגם ארמית. הא כיצד? "מתורגם" משמעו "נקרא, מדובר", ומשום ההקראה בלשון אחת את שנכתב בלשון אחרת, קיבל הפועל "תרגם" את משמעותו המקובלת היום. אנו, שוודאי איננו יודעים לא מצרית ולא את הלשון שבה נכתבו המכתבים, ודאי זקוקים לתרגום מהימן כדי לשאוב מעט מידע על הנעשה בכנען בתקופת עמארנה.

לשון היא שיקוף החברה והתרבות של דובריה. הביטוי האיטלקי הידוע, traduttore - traditore, מזהירנו כי לעולם המתרגם הוא בוגד, בוגד במהימנות הטקסט ובשיקוף התרבות שממנה צמח. המשימה קשה בתרגומם של טקסטים בני תרבויות קיימות, והיא קשה שבעתיים בתרגום טקסטים מתרבות שחלפה זה לא כבר מן העולם. שהרי עיקר למידתנו את אוצרות התרבות הרוחנית על עמים קדומים הריהי דרך לשונם, דרך כתביהם, ונמצאנו סובבים על ציר שלכאורה אין ממנו מוצא.

מוקש נוסף הוא הנטייה לתרגם טקסטים מתקופות קדומות בלשון ארכאית. שימוש במלים קדומות או בצורות לשון מן העבר אפשרי כדי להעביר רוח של קדמות אל הקורא בן זמננו. אולם לשון אינה רק מלים. המלים הן אך אבני הבניין, המצטרפות זו לזו במבנה (=תחביר), שבלעדיו לא תהיה לצירופן משמעות כלשהי. שימוש בצורות לשון קדומות, מלים או ביטויים, אפשרי בתרגום ספרות יפה או שירה, שמדרך הטבע נוקטת לשון ארכאית לעתים. אולם תחביר הטקסט המתורגם צריך להיות זהה או קרוב לתחביר הלשון בת זמננו, ומכל מקום תחביר מובן. אם לא כך ייעשה, יחמיץ המתרגם את מטרתו, וקוראיו לא יזכו להבנה מלאה של הכתוב, ודאי לא להתרשם מן הסיפור או מן השיר כפי שראוי להם.

תרגום טקסטים עתיקים לעברית, ודאי מלשונות קרובות לה, הוא משימה מיוחדת במינה. בספרו "העברית שלנו", שיצא לאור לפני כיובל, קרא הבלשן חיים רוזן לתופעה "ארכיאולוגיה לשונית", והתכוון בזאת לדליית יסודות לשוניים מנבכי העבר בתרגום של טקסטים עתיקים. נדמה לי שהיום, העברית שלנו היא כבר ממש שלנו, שלא כבזמנו של רוזן, והביטחון בשימוש בעברית, שנקנה לנו עם העמקת התחושה הלשונית שלנו, גמל את מתרגמי הדור החדש לפחות מן הצרה הזאת. עם זאת, לא נגמלנו מתופעת התרגום המילולי, שאינו מריק מכלי לכלי אלא שומר על תבניות הלשון שבמקור. לצערי, יותר ויותר אני מוצא את עצמי הודף מעל פני ספר מתורגם כבלתי ראוי לקריאה, משום שתוך כדי קריאה אני מוצא את עצמי עסוק בתרגום הטקסט - מלה אחר מלה - ומחפש בראשי את הטקסט המקורי. אין זה המקום להאריך בשאלה זו, אולם להתריע אפשר גם אפשר. לגבי דידי, בגידת המתרגם בוטה עוד יותר אם הוא דבק במבנה הלשון של הטקסט המקורי.

הלשון אינה אחידה, אלא מתאפיינת בשונות רבה. הן אוצר המלים והן מבנה הלשון משתנים כאשר אנו משוחחים על נושאים שונים או עם אנשים שונים. אין מבנה הלשון המאפיין כתיבה עיתונאית בתחום הפוליטיקה דומה למבנה הלשון המאפיין כתיבת מכתב למשרדי מס ההכנסה או לכתיבת דואר אלקטרוני לחבר קרוב. גם הכתיבה בעולם העתיק מתאפיינת בשונות רבה, ואין מבנה הלשון המשתקף מבעד לטקסטים מיתולוגיים דומה למבנה הלשון המשתקף מבעד לתכתובת אישית, ושניהם שונים ממבני לשון הניכרים בעיוננו במכתבים ממלכתיים. כדי להעביר אל לשוננו ואל זמננו הן את תוכן הדברים והן את רוחם, ישתדל המתרגם הטוב לכתוב מחדש את הטקסט שלפנינו בסגנון תקף לימינו ומקביל לזה שבו נכתב בעת העתיקה. את מכתבי אל-עמארנה יש לתרגם כמכתבים דיפלומטיים בני-זמננו, אף כי יש למצוא פתרונות לשאלת הפער התרבותי, אשר לעתים יכול להיות גדול מכדי שאפשר יהיה לגשר עליו בלא הסברים והערות. אם לא כך נעשה - ניכשל בהארת הפן החברתי, התרבותי וההיסטורי של התקופה.

מאה וח"י שנים לאחר שנתגלו, זכו סוף סוף מכתבי אל-עמארנה למהדורה עברית שלמה ומגובשת. תבורך המתרגמת, הד"ר ציפורה כוכבי-רייני, על היוזמה, על ההשקעה, על הידע, על המסירות, ויבורך עמה הפרופ' שמואל אחיטוב, עורך "ספריית האנציקלופדיה המקראית", שטרח עמה במעש.

הנוטל את הספר לידיו לראשונה יקרא, מן הסתם, את הכתוב על הכריכה האחורית, וילמד ממנה כי מכתבי עמארנה תורמים ל"שחזור הדמות הגיאו-פוליטית והדמוגרפית של כנען קודם הפיכתה לארץ-ישראל; ואף תורמים להכרת הכנענית, השלב שקדם לעברית ולפיניקית". הקורא דברים אלה מצפה לשתי תרומות שיתרום לו הספר: תרומה מצד ההיסטוריה ותרומה מצד הלשון. אם יעיין גם בדבר העורך שבקדמת הספר, ילמד כי בספר שלפנינו ימצא תרגום מדעי מוסמך למכתבים. מכיוון שהעוסקים במכתבי אל-עמארנה בכל קצות תבל נער יספרם, ורובם אינם קוראים את העברית שלנו, ברי שקהל הקוראים המיועד של התרגום שלפנינו אינו אך ורק קהל של יודעי ח"ן. ואכן, המתרגמת מצהירה בהקדמתה כי הספר מיועד לקהל הרחב.

לעניין סגנון התרגום, השכילה המתרגמת להבין את הצורך לתרגם את המכתבים "בעברית קריאה ההולמת פחות או יותר לשונה של תכתובת". העורך מעיד על עצמו, שבהיותו "נציגם של הקוראים, הכביד אוכפו על המתרגמת בדרישותיו" כדי להניח לפני הקורא "תרגום מהימן, אף כי לא שוטף" של המכתבים. "המלומדים העוסקים במכתבי אל-עמארנה יידעו לבדוק ולהשוות את המהדורות שבידיהם לתרגום הנוכחי", כותב אחיטוב. "הקורא המצוי יידע שלפניו תרגום מוסמך ומעודכן".

קהל קוראי שלי הוא קהל המשכילים העברי (נדמה לי שאליו נתכוונה המתרגמת בהגדירה את קהלה "רחב"), ולמענו ניסיתי לברר אם אכן יזכה הקורא בשתי התרומות שנרמז עליהן: תרומה בתחום ההיסטוריה ותרומה בתחום הלשון. אין זה המקום להעיר הערות מדעיות בדבר איכותה של המהדורה כמהדורה מדעית, לא בדבר השלמות הביבליוגרפית, לא בדבר החידושים בתרגום שלפנינו. אותם מדענים ספורים קוראי עברית שיעשו שימוש בספר - ישפטו נא אותו בעצמם. דומה כי למענם, למען אנשי המדע, ולא בשביל הקהל הרחב, נכתב המבוא.

הקורא הממוצע אינו לומד מן המבוא על דרכי כתיבת מכתבים בעולם הקדום, אלא רק נרמז על כך. לקורא זה נחוץ הסבר על נוסחאות הפתיחה של המכתבים, ועמן נוסחאות הברכה וההתרפסות השונות ומשמעויותיהן. למשל, בלא הסבר על דרכי משלוח המכתב והקראתו באוזני הנמען, אין להבין את הנוסחה הפותחת כל מכתב: "למלך אדוני אמור:" זו, אף אם היתה כבר בתקופת עמארנה נוסחה קפואה, מכוונת בעצם לאדם שהקריא את המכתב לפני הנמען, ולא לנמען עצמו.

על שום שאני עצמי אינני היסטוריון, לא אוכל לשפוט לא את ארגון המכתבים ולא את התובנות ההיסטוריות שיסיק מארגון זה המדען. הערות היסטוריות מועטות מקדימות את קובץ המכתבים של כל פרשה. נדמה לי שלקורא הממוצע הערות אלה לא יספיקו כדי להעמיד מסד היסטורי מוצק להבנת המכתבים שיבואו אחריהן. לפיכך אשאל אם לשון התרגום עצמה מאפשרת הבנה ראויה של העניינים המסופרים בטקסטים הללו. היות שאני עצמי מתמצא בלשון המכתבים הללו ובתוכנם, נעזרתי בכמה מתלמידי שאינם בקיאים בטקסטים הללו, ובמיוחד בתלמידתי טל רשף. היא העמידה סוללה נכבדה של משכילים מגלי עניין, שהיו חפים מכל ידע בתחום זה, וביקשה אותם לקרוא מן המכתבים ולשקף את הבנתם בהליכים שדווחו בם.

התוצאות היו מגוונות, ונעו בין הבנת טקסט (כמעט) בשלמותו לבין דחייה של טקסט כלא קוהרנטי ולא מובן. תהליך הקריאה לא היה קל. הקוראים הלא-מיומנים נדרשו לזמן ולעזרה כדי לפענח את הכתוב. לעתים היתה הקריאה כרוכה במאבק של ממש, ואף זה לא תמיד צלח כדי הבנה מלאה של התהליכים, סדרם ומשמעותם. קריאת הטקסטים מעולם לא היתה רהוטה. הקוראים נעזרו בהקשר, ולעתים אף נזקקו לקשרים אטימולוגיים, כדי להבין מלים כגון יקלני (שהושוותה לקללה או לקלון; כאן: " מזלזל בי", "מקל בי ראש"). המתרגמת עושה שימוש במבנה "לו + פועל" לשם הבעת בקשה או ייחול (השוו "לו יהי" בשירה של נעמי שמר), אולם המבנה הזה נתפש בדרך כלל בעברית שלנו כהבעת תנאי, וכך הבינוהו, בדרך כלל, גם שפני הניסיון של טל רשף. לא רק התחביר הפתלתל לעתים, לא רק המלים המוקשות, אלא גם קריאתם של שמות האנשים המוזכרים ושמות המקומות דרשה מאמץ - הניקוד אינו מקל בימינו על קריאה מדויקת - ועמה ייחוס הפעילויות לנפשות הפועלות.

קוראי הספר שיבקשו הצצה לעולמם של מלכי כנען לפני תקופת המקרא ייטיבו ממני לשפוט את אשר יוכלו לספוג מהטקסטים האלה. אני אחתום את דיוני בשאלת התרגום בהבעת תסכול על תרגום מילולי מדי. שתי הדוגמאות הבאות ימחישו. מושל מן הצפון מדגיש באוזני פרעה את נאמנותו, שאינה פחותה מזו של אביו ושל סבו לפניו. הוא ממשיך וכותב: "והמלך הגדול, אדוני, אמר לי, 'ציית לנציבך'. אנוכי צייתי מאוד, ואם לא שמעתי (צייתי) לנציב, הוא אכן יודע".

הדוגמה השנייה היא מכתב מאת מושל גבל שבלבנון, שאף הוא מדגיש את נאמנותו למלך: "ולעולם דובר פי דברי אמת למלך. ישמע-נא המלך אדוני, לדברי עבדו הנאמן ולו יתייצב מפקד צבא בצמר, אך קח את חעפ אליך וחקור אותו ולמד את דבריו".

לו הייתי אני מלך גבל וכותב עברית אל פרעה, לא כך הייתי מתנסח.

לצערי, איני בטוח שהספר אכן השיג את מטרתו המוצהרת, כלומר, להביא את מכתבי אל-עמארנה אל הקהל הרחב בלשון קריאה ושווה לכל נפש. את התרגום ה"לא שוטף", כהגדרתו, ייחס עורך הספר לעובדה ש"רוב התעודות אינן כתובות בלשון שוטפת, כי אם בלשון-כלאיים של סופרים שכתבו בשפה נרכשת, ונועדו לקוראים שאף זו לא היתה שפת אמם". איני יכול להסכים עם קביעה זו. אולם על כך - במאמרי הבא, אשר יעסוק בלשון המיוחדת שבה נכתבו מכתבי אל-עמארנה מכנען ובזיקתה ללשון העברית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ