תמיד אזכור את עיניו של הקורא הראשון שלי

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

סתיו 1987. מדי בוקר אני יוצאת מדירתי השכורה ברחוב יוחנן הסנדלר, ומטפסת במעלה רחוב שינקין אל הקפה היחיד ברחוב, קפה "תמר". שם כבר יושבים הקבועים של הבוקר וכמה עיתונאים מ"דבר". שרה המיתולוגית צופה בכולנו מעבר לדלפק, עיניה הכחולות, מתחת לשערה הסגול, רוחשות טוב ורואות הכל. אני מתיישבת בשולחן הפינתי ליד החלון, מזמינה הפוך ובייגל-טוסט ופותחת את המחברת העבה, תכולת-הכריכה. במשך ארבע שעות אני כותבת, קצב הלב מואץ, הפנים בוערים; חיפה. גשם זלעפות. אמא שדומה לאמי וילדה שהיא בת-דמותי רצות יד ביד לקנות שמלה לקראת בואו של האהוב. מעולם לא רצתי כך, בגשם, יד ביד עם אמי. מעולם לא נסענו לים בתחילת הקיץ עם מיכאל השרמנטי והמשופם, שדומה לרט באטלר, ולא ציירנו בחול את עיר השעשועים המופלאה "דיסניאל". מעולם לא התקיימה סעודת סילווסטר חגיגית עם שמפניה וריקודים, שהסתיימה במריבה בין אבי לאהוב של אמי, ובהתנפצות סרוויס הרוזנטל החגיגי שהורי קיבלו לנישואיהם. אני בודה לעצמי זיכרונות, ומערה אל תוכם תחושות לא-מודעות. רק שנים מאוחר יותר אגלה עד כמה היו מדויקות.

בצהריים אני מגיחה אל הרחוב המלובן בשמש, ומרחפת במורד קלה כבלון הליום. אחר-כך, בחדרי המשיק לחדרו של שותפי לדירה, אני מעתיקה במכונת-כתיבה "הרמס" ירקרקת את שכתבתי בבוקר, כולאת את הגעש באותיות דפוס אפורות, מרחיקות.

ואילו לא חלתה אמי בסרטן בקיץ ההוא, אלמלא הרגשתי שהדלת נסגרת על ילדותי, ואני מוכרחה לדחוף רגל וכתף ולצלם כמה תמונות אחרונות לפני שתיסגר לגמרי, האם גם אז הייתי כותבת אותו, את "דיסניאל"? ואילו לא הייתי קוראת אז את "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי בנשימה עצורה - כאילו פתח מישהו את כף ידי והניח בה מפתח - האם גם אז הייתי כותבת את הסיפור? האם הייתי כותבת אותו כך, במשפטים ארוכים, כורכים יחד עבר והווה, שהרי זמן התודעה הוא הווה תמידי?

ואילו לא פוטרתי מעבודתי כתחקירנית-ארכיון בערוץ היחיד, והימים נפרשו לפני ריקים ופתוחים? ואלמלא נסע אהובי בשנים ההן - נשוי, מבוגר ממני בשנים רבות - לחופשה ארוכה בחו"ל עם משפחתו, ואני הבטחתי לו שאנסה לכתוב, האם גם אז?

והרי הכתיבה היתה תמיד, מגיל שש או שבע. כשהייתי בת שש-עשרה הדפסתי כמה משירי - שירי בוסר עוברים על גדותיהם זונות ושיכר ומקדשים עתיקים, פרחים טורפים ופירות מתפקעים, ים ושמים, פאתוס והורמונים - ושלחתי אותם למשוררת האהובה עלי, דליה רביקוביץ'. יום יום, במשך שנה, הייתי חוזרת מבית-הספר ובודקת את תיבת הדואר בלב מפרפר, אולי היום הגיע מכתב התשובה. כעבור מספר חודשים התייאשתי, ומסרתי את צרור השירים בידי המורה שלי לספרות בביה"ס "חוגים", יוסף מעוז, שהיה לי לחבר טוב וקורא חכם-לב, עד מותו לפני כחמש שנים. הוא קרא את השירים בתשומת לב רבה, התייחס לכל אחד מהם, ולבסוף אמר, את יודעת מה, אני חושב שכדאי לך לנסות לכתוב פרוזה. את מאוהבת בזהבי הלשון - חייך מבעד לזגוגיות העבות של משקפיו - כתיבת פרוזה תרסן אותך, תלמד אותך משמעת. אני זוכרת שנעלבתי. תמיד ראיתי בעצמי משוררת. בימים ההם גיליתי את יונה וולך וכושפתי. שיכנעתי את עצמי שהוא טועה, והמשכתי לכתוב סוסים פראיים ושמי קטיפה. שמונה שנים חלפו עד שהבשיל הסיפור הראשון.

כשחזר אהובי מחו"ל גררתי אותו ל"קפולסקי" הישן באלנבי-קינג-ג'ורג' ובמשך שעה ארוכה קראתי באוזניו את הסיפור. תמיד אזכור את עיניו של הקורא הראשון שלי נובעות אלי, דומעות. הוא מסר את הסיפור להדפסה "מקצועית" ושלח אותו לתחרות הסיפורים של "עיתון 77". כעבור חודשים - עבדתי אז כמארחת בקפה שליד המזרקה ב"גן-העיר" - קראו לי לטלפון. מן העבר האחר היה חיים באר. הוא היה אחד השופטים בתחרות, עם יצחק אורפז וזיוה שמיר, והתקשר לבשר לי שזכיתי. שבחיו כגשם ברכה על לבי. רגע שאזכור תמיד. במאי 1988 התקיים הטקס ב"בית אריאלה". אמי הגיעה, אז עדיין האמנתי שתחלים. היא נתנה לי טבעת וקופסה של דובדבנים, "במקום פרחים". את הסיפור עדיין לא קראה. עורכת-דין יבשה קצת, ביקורתית. חרדתי מתגובתה. האם תזהה את האמא בסיפור כבת-דמותה? האם תכעס עלי, תיפגע? ואולי יביכו אותה החמלה והאהבה? הבטן התהפכה לי כפי שתתהפך עוד פעמים רבות בעתיד, לפני יציאת כל ספר חדש. "כתוב טוב", פסקה, "רק חבל שהאמא יוצאת כאילו שיש לה בראש רק גברים ובגדים".

במוסף השבת של "דבר" כתב חיים באר על הסיפור כעל "רגע של חסד". ביום ראשון בבוקר הגיעו טלפונים מהוצאות לאור. נפגשתי עם מו"לים של שתי הוצאות. הם ביקשו לפרסם את ספרי הראשון, ונאלצתי להודות שאין לי ספר, כתבתי רק סיפור אחד. אין דבר, נחכה, תמשיכי לכתוב. אבל לא מיהרתי להחליט. בסופו של אותו שבוע הגעתי לאוניברסיטה, ל"שעת קבלה" אצל פרופ' מנחם פרי, ששנה קודם לכן למדתי אצלו סמינריון על חנוך לוין. בגלל הכתיבה התעכבתי מאוד בהגשת עבודת הגמר, ובאתי לבקש דחייה נוספת. קיוויתי שהוא קורא "דבר". הוא הספיק לקרוא גם את הסיפור. התברר שכל השבוע ניסה להשיג את מספר הטלפון שלי, מבלי לדעת שהייתי סטודנטית בחוג. שוב נאלצתי להודות שיש לי רק סיפור אחד. אין דבר, נחכה, תמשיכי לכתוב. המשכתי. בשנה שלאחר מכן כתבתי עוד שלוש נובלות, ובמרץ 1990 ראה אור "סוגרים את הים".

השבוע קראתי שוב את "דיסניאל" לצורך התקנתו להדפסה חדשה של הקובץ "סיפורי חיפה". שנים רבות לא קראתי בו. בכלל, אינני נוהגת לחזור ולקרוא בספרי. סיפורים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר. ממרחק שמונה-עשרה שנה הוא בכל זאת מצליח לגעת בי. אני מבינה את בת העשרים-וארבע ההיא, ששתיים-עשרה שנים קודם לכן התפרקה לה המשפחה בדממה, מבלי שניתן לה להשמיע את קולה. אני מבינה את הצורך שלה לצעוק, לשבור את הסרוויס. אני מקנאה בה על תשוקת הכתיבה, על חדוות הגילוי, על הפנאי האינסופי והחירות המוחלטת, אפילו על הרעד שבחוסר הוודאות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ