אין לאדם כל אפשרות לחמוק מן ההיסטוריה

ברומן המתח החדש של חגי דגן, "למלך אין בית", חושף חוקר ביחידה סודית כי צאצאי בית המלוכה של שאול שבים לנקום בבית דויד, שהשתלט על ההיסטוריה היהודית; ראובן מירן סבור כי הסיפור הבדיוני הזה לא כל כך דמיוני

ראובן מירן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראובן מירן

למלך אין בית חגי דגן. הוצאת חרגול פלוס, 344 עמ', 84 שקלים

אחרי שצבאו של שאול, המלך הישראלי הראשון בהיסטוריה, ניגף בקרב, שלושת בניו נהרגו בידי האויב והוא עצמו נפל על חרבו (או נגאל מייסוריו בידי גר עמלקי צעיר), קונן עליו מרה דויד, האיש שירש אותו והשמיד כל זכר למורשתו ולשושלתו. זה מה שקורה למי ששולחים לחפש אתונות - והוא חושב שמצא.

המותחן הפסיכו-היסטורי, "למלך אין בית", החזיר אותי באחת למחלוקת שהלהיטה רוחות בימי בית הספר התיכון שלי: רוב התלמידים ראו בשאול אדם חלש שלא התאים לתפקידו בעוד שדויד נתפס כמנהיג חזק, כריזמטי וראוי. לעומת זאת, מיעוטנו ראה ברועה מבית-לחם טיפוס של מצליחן כוחני ומניפולטיבי, שכל מטרתו היתה להדיח את המלך ולהשתלט על הממלכה, ואילו שאול הנבגד נתפס כדמות אנושית, אנטי-גיבור, שננטש ברגע הקשה ביותר בחייו על ידי מי שסיבכו בכל זה - שמואל הנביא, פוליטיקאי דתי-לאומני שפעל בכיסוי של מנהיג "רוחני". האם שתי העמדות הללו מבטאות שתי תפיסות עולם המפרידות מאז ומתמיד בין ימין לשמאל? ייתכן. בכל מקרה, עובדה היסטורית היא ששאול החל בגיבוש השבטים ובנה את הכוח הצבאי המאורגן והקבוע, אבל לא זכה לכבוד ולתהילה.

לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין ולחוש מה התחולל בלבו של שאול לפני ש"נפל על חרבו" בגלבוע. לא מפליא כלל שסיפורו של שאול בן קיש, איש שבט בנימין, הוא אחד הסיפורים האנושיים ביותר במותחן הפסיכו-היסטורי הפואטי והפילוסופי העברי הגדול ביותר שנוצר אי-פעם - התנ"ך. טשרניחובסקי הקדיש לדמות הטרגית הזאת את אחת הפואמות החזקות ביותר שלו, ואפילו הסופר הצרפתי המהולל והמתייסר, אנדרה ז'יד, כתב עליו מחזה. בניגוד להם, חגי דגן, היסטוריון של מחשבת ישראל וסופר יצירתי ופורה, אינו עוסק בדמותו של שאול ואף לא ביחסי האהבה-שנאה בינו לדויד, אלא בהשערה המורכבת, לפיה לא ייתכן שעוצמת הרגשות שבה טעון הסיפור הזה תתמוסס בים הזמן מבלי להותיר עקבות.

הרעיון הוא שבדומה לחוק שימור האנרגיה קיים גם חוק שימור הרגשות, שהרי גם רגשות הם אנרגיה, ותחושת אי-צדק עמוקה ומתמשכת אינה אלא פתיל-השהייה לקראת פיצוץ המטען הפסיכו-היסטורי המצטבר. במילים אחרות, שום זמן אינו יכול לעמעם את זכר ההשפלה ולכבות את להבת הכבוד והנקמה. רעיון זה מובילנו בהכרח למחשבות נוגות גם על ה"כאן ועכשיו" שלנו. זוהי בעיני נקודת המוצא הפילוסופית והספרותית של מחבר "למלך אין בית", וכיאה למותחן היסטורי אינטליגנטי, מרתק ועתיר ידע ודמיון, יש כאן עלילה מסובכת ומפותלת בהווה אשר שורשיה נעוצים עמוק בעבר, והוא מרמז על משהו שעלול לקרות לנו בארצנו השסועה והקרועה.

הסיפור מתחיל כשעילם קריגר, עובד זוטר ביחידה קטנה שתפקידה לפקח באופן סמוי על המוסדות האקדמיים, שותל את עצמו במחיצת חוקר מקרא גועש בשם פרופ' אזלהוטר. הוא שומע מפיו ש"גווילים עתיקים זה דבר מסוכן מאוד. הם כתובים מעצמות, והעצמות יכולות יום אחד לקרום בשר כמו בחזון של יחזקאל, או סתם לקום בלי לקרום בשר, ולפשוט על הארץ" (עמ' 37). האמירה מבשרת הרעות הזאת מתובלת בציטוטים אניגמטיים שהפרופסור המוזר והמעשן-כמו-קטר קורא ל"אסיסטנט" מצילום של מגילת קלף ועליה כתב עברי עתיק: "אבי בנימין ואמי עמלק", כתוב שם, "אמי את המתים לבדם תדבר אבי הלך אל המתים ולא ישוב (...) וכעת מה לי מלבד המערה והחרוב המצל עליה" (עמ' (36).

עילם מבין שהכותב מעיד על עצמו בעצם שהוא בנם של המלך שאול ובעלת האוב, הפרי האסור של אותו לילה מר ונמהר במערה בעין דור שחרץ את גורל המלך. אבל נדרש רמז מצד הפרופסור, החושף טפח ומכסה טפחיים, כדי להפנות את תשומת לבו של הסוכן האקדמי הסמוי והנבוך לכך, שהמלה חרוב איננה מופיעה כלל בתנ"ך! עד שנמאס לו לסוכן והוא מתפרץ על "אובייקט" המבצע החשאי שלו: "תראה, זה לא יילך ככה עם כל החצאי-רמיזות האלה", הוא מטיח בפניו של הפרופסור המרמז, "אם אתה רוצה שאני אתייחס לכל זה ברצינות, תצטרך לספר לי הכל". על כך נוהם אזלהוטר באי-נוחות: "תראה, בין בית שאול לבית דויד נשפך הרבה דם, ובית דויד ניצח והשתלט על כל ההיסטוריה היהודית, אז אם האנשים האלה מתייחסים לבית שאול, אפשר להניח שהם לא ממש אוהבים את בית דויד ואת כל מה שהוא מייצג" (עמ' 39).

היחידה החשאית שמטעמה פועל עילם קריגר תקועה לקהילת המודיעין, ובעיקר לחטיבה היהודית בשב"כ, כמו עצם בגרון, וכדי להמשיך להתקיים עליה להגיע להישגים ומהר, שכן יש ידיעות על כוונות פעולה מיידיות והרות אסון, למשל השתלטות על הכותל, תוך ניצול פרובוקטיבי של פעולות המתנחלים בנוסח "נוער הגבעות". ה"שאוליסטים", שהתבשלו במיץ של עצמם אלפי שנים, עומדים להגיח מגיא בן-הינום ומהמערות והוואדיות ביהודה, בשומרון ובגליל, ולנקום את נקמת מלכם המושפל.

קריגר הוא גבר צעיר, בן קיבוץ בעבר, טיפוס מופנם שאביו נעלם לפני שנים בלי להשאיר עקבות, לפחות לא עד עכשיו. הוא אוהב ללבוש שחורים, דומה לקיאנו ריבס וחי עם נויה שושן, עיתונאית חוקרת. הרמזים הסמליים הרבים שבהם מוצף עילם - שנקרא על שם הממלכה העתיקה והחשובה שהשתרעה מזרחית לנהר חידקל, ואשר העיר שושן היתה בירתה - מובילים אותו בהדרגה לתוך המסכת המסתורית שבה הוא עתיד לגלות דברים מדהימים על עברה של משפחתו, ועל ההיסטוריה הלאומית של עמו על כל נפתוליה, כולל הפרק הכוזרי!

דגן מרפד את סיפורו בשלל דמויות מוזרות וסהרוריות ("...בארץ הזאת הרי כל ההוזים היו בצנחנים לפני שהם הצטרפו להתנחלויות בהר חברון", עמ' 166). יש קבוצת חוקרים מקראיים בעלי שמות גרמניים מודגשים במכוון, עד כדי גיחוך; ומטורף פסיכוטי בשם הרטמוט קרויצר (שמזכיר את הדיקטטור הגדול בגרסת צ'רלי צ'פלין), הרואה עצמו כיורש השושלת המלכותית לבית שאול וחובר לארגוני טרור כדי להצטייד באמל"ח, ונשים וגברים בעלי שמות המובילים למקורותיהם העתיקים והם פזורים במזרח אירופה ובמרכזה, בארצות הבלטיות וחבר המדינות, וכמובן בארץ-ישראל ובפלסטין - כולם משתייכים לכת "שאוליסטית", כלומר לצאצאיו של בית המלוכה של שאול ששרדו את ההיסטוריה. כמו חיזרים בעלי חזות אנושית, גם יצירי הדמיון (?) של דגן נמצאים כבר כאן, ממש בקרבנו.

זירת המאבק לחיים ולמוות בין ה"שאוליסטים" (המפולגים ומסוכסכים גם הם) לבין נציגיה החשאיים של מדינת ישראל היא העולם כולו, אבל במרכזה ניצבת ישראל הציונית, הנתפסת כהמשך היסטורי של בית דויד ועל כן מאוימת על ידי הכת המסתורית.

דגן מפתל את העלילה באופן שמעורר לעתים חשש כי "יש בראשו תוהו ובוהו של רעיונות ברורים" (נדמה לי שאמרו את זה פעם על וולטר). אבל בסופו של דבר הכל מתבהר, וכמו בחיים הסוף נשאר פתוח ומעורר למחשבה, שאין לאדם כל אפשרות לחמוק מן ההיסטוריה. וגם מי שחושב שהוא חוקר אותה באופן "אובייקטיבי" עלול למצוא את עצמו מעורב, ומה שנראה בתחילה כמשימה אישית-מקצועית עלול להתחוור בסופו של דבר כשאלה של חיים או מוות לך ולחברה ולמדינה שבהן אתה חי - בדיוק כפי שקרה לקריגר, שגילה שהוא אינו חוקר אלא את עברו שלו, את זהותו האמיתית ואולי את טעם קיומו. לנקודה זו משמעות מרכזית בספר: אתם נאבקים נגד יריב סמוי המאיימים לכאורה על קיומכם - ומגלים שמדובר בעצם בחלק מעצמכם. אז מה הפתרון? חגי דגן משאיר את הסוף פתוח, בתבונה רבה. הוא אינו מלעיט את הקורא בתשובות אלא משאיר לנו את הכבוד והעונג להגיע אליהן בעצמנו.

חגי דגן

הסופר חגי דגן (יליד 1964), הוא גם חוקר יהדות המלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת ספיר. בין ספריו הקודמים: "רשומות מאי הנשים" (1999) ו"מתחת לקו העונג" (2001). באחרונה ראה אור גם ספר העיון שלו "יהדויות: תמונה קבוצתית"

ראובן מירן הוא סופר ומו"ל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ